Home » Torah » מצוות זכור: ‘יהא שמיה רבא’ – נדב ברגר

 
 

מצוות זכור: ‘יהא שמיה רבא’ – נדב ברגר

 

בשבת קודם פורים קוראים בפרשת זכור (דברים כה, יז-יט):

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה’ אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח:

שלושה ציוויים מצינו בפרשה זו: (א) “זכור את אשר עשה לך עמלק”; (ב) “תמחה את זכר עמלק”; (ג) “לא תשכח“. המדרש בספרא בחוקותי, פרשה א, פרק א (הובא בבבלי מגילה יח ע”א) מבחין בין מצוות ‘זכור’ ומצוות ‘לא תשכח’:

וכן הוא אומר: “זכור את אשר עשה לך עמלק” – יכול בלבך? וכשהוא אומר “לא תשכח” הרי שכיחת הלב אמורה. הא מה אני מקיים “זכור”? שתהא שונה בפיך.[1]

נמצא ששתי מצוות לפנינו: מצוות זכירה בפה, ומצוות זכירה בלב. לכאורה, מצוות ‘זכור’ שבפה מתייחסת לקריאת הפרשה בשבת זכור (כך למשל, דעת התוספות ברכות יג ע”א ד”ה בלשון, מגילה יז ע”ב ד”ה כל; סמ”ק מצווה קמז). אך הרמב”ם כתב בספר המצוות, מצוות עשה קפט:

והמצוה הקפ”ט היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו ושנאמר זה בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן.

esther3

לפי הרמב”ם, מצוות ‘זכור’ אינה מתייחסת דווקא לקריאת התורה בשבת זכור, אלא היא מתבטאת בשלל מאמרים הנאמרים בכל עת.[2] יתרה מזאת, מצווה תמידית זו אמורה להשפיע על התודעה של עם ישראל ולעורר את הנפשות להילחם בעמלק. ולכאורה, דבריו סותרים לסוגיית הבבלי, שם מפורש כי ‘זכור’ אינו עיון בעלמא, אלא זכירה בפה הנעשית דווקא על ידי קריאה מתוך ספר. אבל באמת פירוש הרמב”ם מתבקש מהקשרו של המדרש בספרא בחוקותי פרשה א, פרק א:

וכן הוא אומר: ‘זכור את יום השבת לקדשו’ – יכול בלבבך? וכשהוא אומר ‘שמור’ הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור? שתהא שונה בפיך.

וכן הוא אומר: ‘זכור את אשר הקצפת את ה’ אלהיך במדבר’ … שתהא שונה בפיך.

וכן הוא אומר: ‘זכור את אשר עשה ה’ אלהיך למרים’ … שתהא שונה בפיך.

וכן הוא אומר: ‘זכור את אשר עשה לך עמלק’ … שתהא שונה בפיך.

משמע מכל זה שמצוות זכירת עמלק בפה אינה שונה מזכירת יום השבת, מרי המדבר וצרעת מרים, בהם ודאי אין חיוב קריאה מספר.

אלא שלהלכה מצאנו עיסוק רב, אם לא לומר חרדה, סביב פרטי קריאת הפרשה בציבור, בעוד שההזכרה התמידית שמתאר הרמב”ם, הזכרה שעניינה לייצר תודעה מסוימת כלפי עמלק, אינה מפותחת בפרקטיקה ההלכתית שלנו. מתוך כך ברצוני לציין פירוש אשכנזי קדום לקדיש ומנהג שהתפתח ממנו,[3] שיש בהם ללמד על התייחסות מעניינת מאוד למצוות זכור, ואולי אגב כך, לצאת גם עם הבנה מחודשת ביחס למצוות מחיית עמלק.

בבבלי ברכות ג ע”א מצויה אגדה ידועה על ר’ יוסי שנכנס להתפלל באחת מחורבות ירושלים, פגישתו עם אליהו הנביא, ותגובת הקב”ה למשמע עניית ‘יהא שמיה רבא מברך’.[4] בתוספות שם ד”ה ועונין ביקשו לדייק בלשון ‘יהא שמיה רבא מברך’:

מכאן יש לסתור מה שפירש במחזור ויטרי: ‘יהא שמיה רבא’ – שזו תפלה שאנו מתפללין שימלא שמו, כדכתיב (שמות יז) כי יד על כס יה, שלא יהא שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק, ופירושו כך: יהא שמי”ה – שם יה – רבא, כלומר שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם. ו’מבורך’ לעולם הוי תפלה אחרת, כלומר ומבורך לעולם הבא. וזה לא נראה, מדקאמר הכא ‘יהא שמיה הגדול מבורך’ משמע דתפלה אחת היא, ואינו רוצה לומר שיהא שמו גדול ושלם, אלא יהא שמו הגדול מבורך.

מבלי להיכנס לעיקר מחלוקתם, התוספות מתייחסים כאן לפרשנות של מחזור ויטרי לקדיש,[5] לפיה עניית ‘יהא שמיה רבא’ עצמה היא תפילה ששם יה יתמלא ויתגדל בעולם. יסודה של מסורת זו במדרש על הפסוק בפרשת עמלק שבפרשת יתרו: “וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה’ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר” (שמות יז, טז). אומר על זה המדרש בפסיקתא דרב כהנא, זכור, פסקה טז (וכעין זה מביא רש”י על אתר):

ר’ לוי בשם ר’ חונא בר’ חנינא: כל זמן שזרעו של עמלק קיים בעולם לא השם שלם ולא הכסא שלם, אבד זרעו של עמלק מן העולם השם שלם והכסא שלם.

הדרשה מדייקת בלשון הפסוק אשר אינו נוקט בשם הויה המלא ואין נאמר בו ‘כסא’ אלא ‘כס’ בלבד. מתוך כך, נוכחותו של עמלק בעולם מצטיירת כפגם בשלמות השם וכסא מלכותו של ה’ בעולם. לפיכך, עיקר עניית ‘יהא שמיה רבא’ בקדיש היא תפילה שימחה זכר עמלק מן העולם, ושמו של הקב”ה יתגדל ויהא שלם.

esther14

בעל ספר חרדים, ר’ אלעזר אזכרי, מזכיר בחיבורו (מצוות עשה, פרק יב [ד], כא), מנהג הנובע ממסורת זו:

מצות עשה לזכור תמיד מה שעשה לנו עמלק, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, ודרשו בספרי יכול בלב, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת לב אמור, הא מה אני מקיים זכור, בפה. וכתב סמ”ק דבשבת שלפני פורים שאנו קורין ברבים בספר תורה בפרשת זכור אנו מקיימים מצוה זו, אבל מלשון רמב”ם וסמ”ג משמע שמצות זכירה בכל יום. ומצאתי בת”ז[6] דכשש”ץ אומר קדיש אומרים הצבור ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה’ בעמלק, ואח”כ עונין אמן יהא שמיה רבא. וכן העידו הזקנים שהיה מנהג זה בקאשטילייא בזמן הרבנים הגדולים, הרב הגדול ר’ יצחק אבוהב והרב הגדול ר’ יצחק דילאון זצ”ל, וכן המנהג גם היום במקומות הרבה. ושבת שלפני פורים שקורין פרשת זכור, היינו כדי לקיים המצוה בזמן מפלת המן שהיה מזרע עמלק בפומבי זכר לנס, ממנין תרי”ג:

לדברי ספר חרדים, מנהגם לומר הפסוק ‘כי יד על כס יה’ בעת ששליח ציבור פותח ‘יתגדל ויתקדש שמיה רבא’ הוא קיום יומיומי למצוות זכור, כפי שתיארה הרמב”ם.[7] לעומת זאת, קריאת הפרשה בשבת זכור אינה אלא כדי לקיים את המצווה בזמן מפלת המן.

esther11

אלא שלפירוש זה קשה להבין כיצד אומה בשר ודם מסוגלת לגרום להמעטת השם ולעיכוב הגאולה. באמת נראה לי שאף על פי שמדרש זה בא ללמד על מיעוט השם, נמצאנו למדים ממנו גם הגדרה חדשה לעמלק, והיא מה שבא למעט את נוכחות שם ה’ בעולם. אכן, אף מדרשים נוספים מדגישים שעיקר חטאו של עמלק אינו אלא שאומה זו חירפה וגידפה כלפי שמיא. וכך למשל כתוב בפסיקתא דרב כהנא, זכור, פסקה יא:

ויזנב בך (דב’ כה, יח) – היכה אותך מכת זנב. ואתייה כוי דמר [= ודרשה זו תואמת לההיא דאמר] ר’ חנינה בר’ שלקה ר’ יהושע דסכנין ר’ לוי בשם ר’ יוחנן: מה היו של בית עמלק עושין? היו מחתכין מילותיהן של ישראל ומזרקין אותן כלפי למעלן ואומרים: בזו בחרתה – הילך מה שבחרתה!

כלומר, אומה זו תקפה את ישראל מתוך רצון להתריס כנגד הקב”ה. אכן, על עמלק אומר הכתוב “ולא ירא אלהים” (דברים כה, יח). על כן נראה לי שאם עמלק הוא שמעכב את שלמות השם והגאולה, לא ניתן לייחס זאת לנוכחות הפיזית של אומה זו בעולם – ועל אחת כמה וכמה משעה שעלה סנחריב ובלבל את כל האומות (משנה ידים ד, ד) – אלא צריך לומר שמדרש זה מתייחס למה שעמלק מייצג בעולם, רוצה לומר, רשעות שיש בה למעט בשלמות השם. ובאמת מדרש אחר בפסיקתא שם, פסקה ט, מפרש שעיקר ציווי ‘זכור’ אינו מכוון כלל לחטאים של עמלק:

בדרך בצאתכם ממצרים (דב’ כה, יז) – אמר ר’ לוי מן הדרך בא עליכם כליסטים. למלך שהיה לו כרם והיקיפו גדר והושיב בו המלך כלב נושכן. א’ המלך כל מי שיבוא ויפרוץ את הגדר ישכנו הכלב, ובא בנו של מלך ופרץ את הגדר ונשכו הכלב, וכל זמן שהיה המלך מבקש להזכיר חטיא [=חטאים] של בנו מה שעשה בתוך הכרם הוא או’ לו זכור את שנשכך הכלב. כך כל זמן שהקב”ה מבקש להזכיר חטיין של ישר’ מה שעשו ברפידים שאמרו היש י”י בקרבינו אם אין (שמ’ יז, ז), הוא אומ’ להם זכור את אשר עשה לך עמלק (דב’ כה, יז).

שוב נראה כי כל עניינה של מצוות זכור הוא שאנו נזכור תמידית שהעולם במצבו הנוכחי אינו מתנהל על פי דרך ה’, ובכלל זה אף מה שישראל עצמם מיעטו במציאות השם ברפידים, בתמיהתם “היש ה’ בקרבנו אם אין?”. מתוך זאת, אנו מבקשים בקדיש ‘יהא שמיה רבא’, דהיינו שיתגדל ויתקדש שמו, והוא כמאמר הנביא: “וַיִּגְבַּהּ ה’ צבאות במשפט, והאל הקדוש נקדש בצדקה” (יש’ ה, טז). זוהי כמיהתנו לעולם שצדקתו תהיה עדות ברורה לשלמות השם: “ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד” (זכ’ יד, ט).

אבל בל נשכח מימד נוסף חשוב בדברי הרמב”ם הנ”ל: “… ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן”. כלומר עניינה של מצוות ‘זכור’ היא להבטיח את מצוות ‘לא תשכח’ ולעורר הנפשות למצוות ‘תמחה’. לפיכך, עניית ‘יהא שמיה רבא’ אמורה לעורר אותנו למיגור הרשע בעולם. וכל זאת משום כובד עוצם המשימה למחות את זכר עמלק, לפי הגדרתנו כאן. ובאמת איננו בודדים במשימה זו, שהרי אף הקב”ה שותף בה: “ויאמר ה’ אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים” (שמ’ יז, יד), “ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה’ בעמלק מדר דר” (שם, טז).

ומכאן השייכות של פסוק זה דווקא לקדיש. בבבלי שבת פט ע”א דורש ר’ יהושע בן לוי את דברי משה “ועתה יגדל נא כח אדנ-י כאשר דברת” (במ’ יד, יז) לאחר חטא המרגלים:

ואמר ר’ יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב”ה שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו: משה, אין שלום בעירך? אמר לפניו: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? אמר לו: היה לך לעזרני. מיד אמר לו: ועתה יגדל נא כח ה’ כאשר דברת.

לפיכך, אמירת ‘יתגדל’ בקדיש עניינה חיזוק כוחו של ה’ במלחמתו לגידול שמו, וזאת על ידי שאנו עוזרים לו כמעט יכולתנו מלמטה. מסורת זו באה לידי ביטוי בעוד מנהג דומה, בו הקהל היה אומר ‘ועתה יגדל נא כח ה’ כאשר דברת’ בעת ששליח הציבור פותח ב’יתגדל’ (הביאו הרמ”א בשולחן ערוך אורח חיים נו, א). נמצא שבמצווה זו אנו שותפים עם הקב”ה, ובמנהגם לומר פסוק ‘כי יד על כס יה מלחמה לה’ בעמלק’ היו מזכירים לקב”ה ולעצמם שותפות זו. כמובן שדבר זה אפשרי רק בציבור, שהרי כל עניינו לעורר הנפשות, כדברי הרמב”ם, ומתוך שאנו מתעוררים מלמטה, מתעורר עמנו הקב”ה למעלה.[8]

לעניות דעתי, כוונה זו באמירת הקדיש ועניית ‘יהא שמיה רבא’ מבטאת בצורה עמוקה ומשמעותית יותר את מהותה של מצוות ‘זכור’. מלבד זאת, אפשר שפירוש זה שופך אור חדש על המימרא הידועה בבבלי שבת קיט ע”ב:

אמר ר’ יהושע בן לוי: כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו.

esther15

[1] וכעין זה בספרי דברים פסקה רצו.

[2] וכן מפרש רמב”ן על דברים כה, יז:

והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטוינו למחות את שמו.

[3] הרב דניאל שפרבר עמד על המקורות העיקריים למנהג זה. ראו ד’ שפרבר, מנהגי ישראל, חלק א, עמ’ עא – עז.

[4] בדפוס וילנא הוכנסו תיקונים לדברי הקב”ה. אך בכתבי יד, ובדפוסים הראשונים הנוסח הוא כדלקמן (מובא על פי דפוס ונציה): “ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין אמן יהא שמיה רבא מברך, הקב”ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, ואוי לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם”.

[5] פירוש הקדיש במחזור ויטרי הנדפס סימן פז, אינו כולל עניין זה שכתבו התוספות, אך הוא מצוי בכתבי יד של החיבור, ונכלל במהדורת גולדשמידט, חלק א, הלכות שחרית, סימן מח, עמ’ נ. פירוש זה הובא גם אצל כמה מחברים אחרים, העיקריים שביניהם הם: ספר הפרדס, סימן ו; פירושי סידור התפילה לרוקח, א, אות לט, עמ’ רנא (גרסת הרוקח קרובה יותר למקור במחזור ויטרי). וראו הפניות נוספות במהדורת גולדשמידט שם.

[6] = בתיקוני זוהר? קטע אחד המופיע בדפוס קושטא בהקדמה דף יג ע”א, ובדפוס מנטובה בתיקון כח דף עב ע”א, מכיל הערה המתייחסת לאמירת ‘ועתה יגדל נא כח ה’ בעת הקדיש, ומציין שם גם את הפסוק ‘כי יד על כס יה’, אבל לא מוזכר שהיה נאמר בעת הקדיש.

[7] מגן אברהם על או”ח סימן ס, ס”ק ב, הביא ביטוי נוסף לזכירת עמלק בעת התפילה:

איתא בכוונות ובכתבים: והזכירות הללו הם מצוות עשה, לכן כשיאמר “ובנו בחרת” יזכור מתן תורה; “וקרבתנו” מעמד הר סיני; “לשמך הגדול” מעשה עמלק, שאין השם שלם; “להודות לך” הפה לא נברא רק להודות ולא לדבר לשון הרע, וזהו זכירת מעשה מרים; “וזכרתם את כל מצות ה'” זהו שבת ששקולה כנגד כל המצות; וכשאומר “והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ” יניח הכנפות של הטלית שעל כתפיו ליפול למטה, עד כאן לשונו. ובילקוט פ’ בחקותי מביא גם כן זכור את אשר הקצפת את ה’ אלהיך במדבר וגו’, זכור בפה ע”ש בשם ספרי, ונראה לי שיזכור זה כשיאמר “באהבה”, לאפוקי באותו פעם לא היו אוהבין השם. וצריך טעם למה תקנו לקרות פ’ עמלק מה שלא תקנו בזכירות אחרים, עיין סוף סימן תרפ”ה, ויש לומר דמתן תורה יש לנו חג עצרת, והוא הדין שבת, ומעשה מרים ומעשה עגל לא תקנו מפני שהי’ גנותן של ישראל:

[8] ונראה לי שזה טעם נוסף לאמירת קדיש על ידי אבל, שהאבל חש בשבר העולם יותר מכולם, ומשום כך אומר ‘יהא שמיה רבא’ מתוך כוונה גדולה יותר.

Tags: , , , , , ,

Recent Posts »

פרסומי ניסא בפורים ובחנוכה – גדעון אדמנית

פרסומי ניסא בפורים ובחנוכה – גדעון אדמנית

ישנם כמה ביטויים בחז”ל המעצימים את חג הפורים ומגילת אסתר מעבר לסבירות ולכל ציפיה ראשונית,...

 
פורים שמח

פורים שמח

הגמרא במסכת שבת מפרשת את הפסוק ‘קיימו וקבלו היהודים’ ביחס לקבלת התורה בימי מרדכי ואסתר....

 
מצוות זכור: ‘יהא שמיה רבא’ – נדב ברגר

מצוות זכור: ‘יהא שמיה רבא’ – נדב ברגר

בשבת קודם פורים קוראים בפרשת זכור (דברים כה, יז-יט): זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק...

 
בחצרות בית ה’ – דוד גודמן

בחצרות בית ה’ – דוד גודמן

“נדרי לה’ אשלם, נגדה נא לכל עמו, בחצרות בית ה’, בתוככי ירושלים.” סיפור המגילה משופע...

 
“This Second Letter of Purim” (Esther 9/29) – Leah Shakdiel

“This Second Letter of Purim” (Esther 9/29) – Leah Shakdiel

If Purim is about the salvation of the Jews, why does the Biblical story begin with such a detailed description of the Persian court harem? And, if the book is named...

 
ומאמר אסתר קִיַּם – לאה שקדיאל

ומאמר אסתר קִיַּם – לאה שקדיאל

במהלך קריאת המגילה נוהגים לקרוא בקול רם, לשם הדגשה, ארבעה פסוקים מן המגילה, כלומר: הקורא מפסיק...

 
 

Latest Audio