שבועות הקרוב: זמן של חשבון נפש

אם נבקש למצוא בתורה הצדקות למעשינו, נצטרך לוודא שתוצאות אותם מעשים יקדמו שלום, חמלה ושלמות אנושית

בשבועות אנחנו מציינים את נתינת התורה בסיני, ומסורתית זוהי חגיגה של מחויבות מחודשת למצוות התורה וללימודה, כמו גם של הפיכתנו לאומה בהקשר ההתגלות הא־לוהית. זהו סיפור עוצמתי מאוד.

אך יש היבט נוסף של שבועות, רלוונטי במיוחד בימינו – והוא קשור דווקא ליום הכיפורים. אם נבחן את רצף האירועים המקראי לאחר שבועות, נראה שיום הכיפורים היה יום נתינת הלוחות השניים. מסיבה זו נהג הגרי"ד לומר לומר שכשם ששבועות הוא חגו של התורה שבכתב, כך יום הכיפורים הוא חגה של התורה שבעל־פה.

אני סבור שהחיבור בין יום הכיפורים ושבועות צריך לעבוד גם בכיוון השני.

המאפיין המרכזי של יום הכיפורים הוא היותו יום של התבוננות פנימית וחשבון נפש – אבל גם שבועות אמור להיחשב זמן של חשבון נפש, במיוחד לגבי הדרך שבה החברה שלנו מקיימת את ערכי התורה ומצוותיה כהתפתחות מתמשכת של ההתגלות בהר סיני. מחובתנו לשים לב לדבריה של התורה עצמה על ההשפעה שהיא שואפת לחולל בעולם – ולאופן עמידתנו בציפיות האלה. זהו חשבון הנפש שאני מייעד לשבועות.

שימו לב שהתורה מניחה שלחיים על פי לחוקיה ימשכו באופן טבעי את תשומת ליבן של אומות העולם. הן יתפסו בקלות את הערך הנעלה והטוב שבדרך החיים שהתורה מביאה אליה:

"וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה:" (דברים ד:ו)

הרמב"ם מהדהד את הרעיון במורה הנבוכים:

"כל הכוונה היא להועיל לנו, כמו שהסברנו את דברו לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה (דברים ו:כד). ואמר: אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה (שם ד:ו) […] לתת משפט צדק, או להסיר עֹשֶק או לחנך למידה טובה, או להזהיר מפני מידה גרועה." (מורה הנבוכים ג:לא–לב, תרגום מיכאל שוורץ)

יתרה מזו, על פי התאולוגיה החסידית הקלאסית, מטרת התורה להביא את האדם לדבקות, תודעה של היצמדות ואהבה לא־להים. יראת השמיים האישית שהתורה מבקשת להוליד צריכה להיות כזו שהזולת מבחין בה בקלות. או כפי שאמר זאת האדמו"ר ר' שמחה בונים מפשיסחא, יראת השמיים של אדם נמדדת במידת מחויבותו לקיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך".

מהתורה ומחכמיה מצופה לקרוא לשלום בעולם:

הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. (משנה תורה שבת ב)

ולבסוף, המסקנה המפורסמת של מספר מסכתות בתלמוד:

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ.

מכאן למדנו שהאידיאל של חברה המונהגת בדרכי התורה הוא שלמות תכונותיו של הפרט, מידות טובות ויראת שמיים, ובניית חברה שמקדמת אהבה ושלום בעולם. בעיניי זהו נייר לקמוס שבעזרתו מאפשרת התורה לבחון כיצד החברה המבוססת על התורה משיגה את החזון הזה.

בשעה זו תמונת המצב אינה חיובית במיוחד – החל מההשפעה בפועל של מנהיגינו הפוליטיים על הדרך שבה החברה נתפסת מבפנים ומבחוץ, וכלה במצב השלום, המידות ויראת השמיים שמחנכים אליהם המנהיגים הדתיים שלנו.

כדאי לשים לב לדוגמאות הבאות:

• המדד למוסדות חברתיים ולמגדר של ה־OECD (SIGI) דירג את השוויון המגדרי בישראל במקום הנמוך ביותר מבין כל מדינות ה־OECD (מתחת למופתי ממשל נאור כמו טורקיה). זאת בין השאר בשל המעמד הנחות שסובלות ממנו נשים בבתי־דין רבניים, שמופקדים על הסדרת עניינים כמו מעמד אישי.
• מנהיגים דתיים בולטים ממשיכים לבטא בוז עמוק למפעל הציוני הבריא ולעיקרון של חברה ישראלית המבוססת על הוגנות ואחריות משותפת, בהתנגדות קולנית לגיוס גברים חרדים לצה"ל. הרב הראשי יצחק יוסף הרחיק עד כדי "איום" בירידה המונית של חרדים מהארץ, אם ייכפה עליהם גיוס.
• כואב לצטט את הקריאות המזעזעות לרצח עם מפי שרים בממשלה שלנו ובתמיכת רבנים בולטים. הרב אליהו מאלי, ראש ישיבה ביפו, אמר שעלינו "להרוג את כולם בעזה, גם תינוקות". שר המורשת הרב עמיחי אלינו קרא להטלת פצצת אטום על רצועת עזה. הצהרות אלה, ואחרות כמותן, תרמו לאחרונה להעמדת ישראל בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי.
• שחיתות נוסח העולם השלישי מתגלה בדיווחים האחרונים על שרת התחבורה, וכך גם אי־כשירות והיעדר לקיחת אחריות על אסון מירון, שגבה את חייהם של 45 בני־אדם בשנת 2021.

במקום צדק, הוגנות, יראת שמיים ואהבת שלום, לנגד עינינו שחיתות מופרזת, אנוכיות, פולחן כוח ואדישות מוסרית.

האדמ"ר ר' מנחם נחום מצ'רנוביל נהג לומר שהתורה משולה לראי; כל אחד קולט אותה בהתאם לאופיו שלו. בעלי אישיות נאצלת ימצאו תורה טובת עין, רבת חסד ואנושית, ואילו בני־אדם גסים ווולגריים ימצאו תורה פגומה עד מאוד. התורה, במילים אחרות, אינה אלכימיה: היא אינה הופכת עופרת לזהב. האיכויות המרפאות והמשכללות שהתורה טוענת להן הן 'תלויות משתמש'.

תוצאתה של האבחנה הזאת היא שאנחנו, השואפים לחיות על־פי התורה, איננו רשאים לפטור את עצמנו מהאחריות המוסרית על הבחירות והדרכים שאנחנו מאפשרים. אם אנחנו מפנים אצבע אל התורה כזו המעודדת או מצדיקה את פעולותינו, עלינו לבחון באופן ישיר את השלכותיהן של אותן פעולות, מנקודת מבט תורנית וללא היתממות אפולוגטית.

בשבועות הזה אסור לנו להתמקד רק בחגיגת התורה; עלינו להפנות מבט נוקב ומציאותי על האופן שבו התורה מקוימת הלכה למעשה בחברה שלנו, ולחקור כיצד הכי טוב לתקן את תחלואי החברה – במיוחד אלה המוטפים בשם התורה.

משום כך חשובה כל כך ההזדמנות ששבועות מציע לטפח עוד מחשבון הנפש, המזוהה בדרך כלל עם יום הכיפורים. יותר ויותר נראה שפעולותינו וגישותינו אינם מביאים אותנו לידי חזון שמציבה התורה לעולם. עלינו לעמוד מול הראי ולשאול שאלות קשות, כמו: מה מניע את הגישה שלנו? האם אנחנו באמת מתנהגים באלטרואיסטיות, לשם שמיים, ולא מתוך אינטרסים אישיים? ואם פעולותנו – התורה כפי שאנו חיים אותה – אינם מקדמים שלום, חמלה ושלמות אנושית, מה עלינו לעשות אחרת?