חילול שבת לשם מצוות פיקוח נפש- חשיבה מחודשת

שבת טיפה שונה 

השבתות שלי כנראה לא נראות כמו שלך. רוב הזמן אני שומרת שבת כמו כולם. אבל בשבתות רבות, אני חווה שבת קצת אחרת. כמו אנשים רבים במדינת ישראל, אני עובדת בשבת. אנחנו מסתובבים פה ביניכם, דתיים, שומרי שבת, אבל עובדים בשבת. חיילים, שוטרים, אחים, רופאים, כבאים, ועוד. השבת שלנו נראית קצת שונה.

בחיי המקצועיים, אני אחות מוסמכת בבית חולים. בשבתות בהן אני במשמרת, אני לובשת את המדים הלבנים ויוצאת בבוקר או בערב או בלילה, לחכות לנהג הלא-יהודי בתחנה. הטלפון מוכן בכיס, למקרה שהנהג לא יגיע או לא ימצא אותי. הרכב, שפעם הרגיש מאוד זר בשבת, כבר מרגיש טבעי. 

לפעמים אני יוצאת מארוחת השבת באמצע הסעודה, במנה העיקרית או בקינוח. רוב חבריי מבינים היטב את הנסיבות ודואגים לשלוח אותי לדרך עם עוגיות בכיס ואיחולי "משמרת קלה!" לעתים מישהו שלא מכיר אותי מרים גבה כלא מבין. איך יכול להיות שאני הולכת באורח קבע לעבודה באמצע השבת? לפעמים הם שואלים: זה לא מפריע לך? לא הורס לך את השבת? 

במחלקה, אני מקבלת משמרת מהאח שקדם לי. עם דף ועט, ביד ימין אני כותבת את כל המידע שהוא מספר לי, את הפרטים החשובים על המטופלים שלי, שאסור לפספס. מחלות הרקע, אבחנות חדשות, הנחיות טיפול, ועוד. אני אומרת תודה לאח שהעביר לי את המשמרת, והוא יוצא לדרכו. אני פותחת מחשב ומתחילה לעבוד. מכינה תרופות, כותבת דוחות, בודקת מטופלים, מחלקת הוראות וכדורים, חובשת פצעים, מדריכה משפחות, מתקשרת למכון הרנטגן ולמיון, שולחת הודעות לרופא התורן, מנטרת, אומדת ומתעדת את כל מה שצריך. זאת אומרת, אני עושה את הכל כמעט בדיוק כמו שאני עושה ביום חול.

במחלקה פנימית אין זמן ל"שינוי", לביצוע מלאכות באופנים חריגים על מנת לצמצם חילול שבת. כל פעולה שאעשה בשינוי עשויה להוביל לטעות, בזבוז זמן יקר, או שניהם. אין לי את הפריבילגיה לעבוד עם המרפק או לבקש מחברים לא יהודים לעשות עבורי את המטלות הקטנות, זה יסכן את המטופלים אם אעבוד ככה. 

אז אני עובדת כמעט כרגיל. 

עד שלפעמים, ניתן להרגיש שיום שלישי היום. יום רגיל. לא שבת. כמעט שכחתי ששבת.

פתאום אני רואה את השעון, השבת יצאה. 

אני אוספת את חברותיי למשמרת, בודקת שלא שכחנו אף אחת ואנחנו עושות הבדלה. 

עכשיו באמת יום חול, אפשר להירגע. אפשר לעבוד כרגיל בלי להרגיש שעשינו משהו לא בסדר. 

לפעמים, זה נורא מבלבל. אני יודעת שקיימתי הלכות שבת. לא חיללתי. הרי פיקוח נפש דוחה שבת, והעבודה שלי היא פיקוח נפש. המטופלים שלי צריכים אותי. אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון. נכון? 

וככה זה ממשיך לאורך שנים. 

למרות שלפעמים אני מרגישה בודדה בחוויה הזאת, אני יודעת שאני לא. יש עוד אלפים כמוני. אנשים דתיים, שומרי שבת, שבוחרים בקריירות שמשפיעות מאוד על אופי השבתות שלהם, על שמירת השבת שלהם, ועל תפיסתם העצמית כאנשים שומרי שבת. לאורך שנים אנחנו עובדים בשבתות, ואנחנו צריכים, רוצים, להרגיש בלב שלם שאנחנו עושים את הדבר הנכון, המותר. 

מאז פרוץ המלחמה, שאלות אלו הפכו ליותר ויותר נפוצות. אלפי חיילים ואנשי ביטחון, בסדיר ובמילואים מקריבים המון למען הביטחון של כולנו. ואחד הקרבנות שלהם היא השבת. הם מבלים שבת אחרי שבת, חג אחרי חג, בבסיס, במוצב, בקרב, ובשמירות. השבתות שלהם אינן כפי שהיו. לא בתחושה, לא בחוויה, ולא במצוות. אנשים שומרי שבת, שכבר שנה וחצי, שבתותיהם לא שבת. 

הרבה מאיתנו חווים דיסוננס פסיכולוגי עמוק סביב חוויות אלו. לפעמים אנחנו שואלים את עצמנו האם אנחנו באמת עושים את הדבר המותר, הראוי' או שזה רק מותר ביעבד, בכאילו, בתירוץ. האם אנחנו עדיין יכולים לראות את עצמנו כאנשים דתיים, שומרי מצוות, אם באופן קבוע אנחנו עובדים בשבת? מה משמעותה של השבת אם היא נשמרת באופן קבוע צורה חריגה? וככה מתחיל להיווצר דיסוננס.

דחויה או הותרה? 

כיצד על אלה שחייבים לעבוד בשבת להבין את מעשיהם? השיח ההלכתי מציג שתי אפשרויות מחשבתיות מרכזיות, במסגרת סוגיה הידועה בשם "דחויה או הותרה". 

הסוגיה עוסקת בשאלה האם במצב של פיקוח נפש איסורי השבת רק נדחים מפניו, או שמא הם מותרים  לגמרי. 

מוסכם בעולם ההלכה שמותר לחלל שבת עבור חולה שיש בו סכנה, משום שפיקוח נפש דוחה שבת. יחד עם זאת, הראשונים דנו באופי מצוות פיקוח נפש. כלומר, כשיש צורך להציל נפשות בשבת ולבצע מלאכה עבור חולה שיש בו סכנה, האם מתייחסים לשבת כמשהו שרק נדחה בגלל הצורך החשוב יותר של פיקוח נפש, או כמשהו שהותר לגמרי בגלל פיקוח נפש, באופן גורף יותר?
במילים אחרות, האם בשעת פיקוח נפש השבת בטלה לגמרי ונעשית כיום חול, או שעדיין יש לה תוקף של שבת, אלא שהותר לעבור על איסוריה לצורך הצלת נפשות?
כתוצאה משאלה זו עולה גם שאלה נוספת- האם יש צורך לצמצם ככל שניתן את חילול השבת? האם לפעול בשינוי כדי לצמצם את המלאכה, או שברגע שעוסקים בהצלת נפשות, יש פטור גורף ואין צורך לצמצם?

בפירושו על מסכת יומא, הרא"ש (יומא פרק ח סימן יד) מביא שאלה בשם הראב"ד על חולה שיש בו סכנה, שחייב לאכול בשר בשבת. אין לפניו בשר כשר שחוט, אך יש לפניו נבלה ובהמה כשרה שאפשר לשחוט. נשאלת השאלה, האם עדיף לאכול את הנבלה או לשחוט את הבהמה בשבת? שאלה זו מעסיקה את הראשונים בנסיונם להבין את אופי פיקוח נפש. 

אף ששתי האפשרויות כרוכות באיסורי תורה, יש הבחין: איסור אכילת נבלה הוא איסור לאו, האיסור החמור פחות מביניהם. לעומת זאת, מלאכת שחיטת הבהמה הכשרה בשבת היא מלאכה שעונשה כרת. לכאורה, עדיף לעבור על האיסור הקל יותר, ולאכול את הנבלה, מכיוון שזהו איסור חמור פחות. אך מסתבר שהעניין אינו כל כך פשוט, ושתי האפשרויות ההלכתיות- דחויה או הותרה- יביאו לתשובות שונות: 

דחויה: אם נגרוס שפיקוח נפש מאפשר חילול שבת מינימלי בלבד, אך הלכות השבת באופן כללי עדיין תקפות, נרצה לעשות כמה שפחות מלאכה במסגרת פיקוח הנפש. על כן, נבחר לעבור על האיסור הפחות חמור, וכך לחלל שבת פחות. אם כך, נבחר לעבור על האיסור הקל, אכילת הנבלה, ולא על האיסור החמור, שעונשו כרת, שהוא שחיטת הבהמה הכשרה בשבת. לגישה זו קוראים "דחויה", כי הלכות השבת נדחות מפני פיקוח נפש, אך לא נעלמות לחלוטין. 

הותרה: אם, לעומת זאת, נגרוס שהתורה לא אוסרת מלאכה בשבת במקרה של טיפול בחולה במצב מסוכן, הלכות השבת באותו הרגע לא תקפות כלל עבור החולה והמטפלים בו. על כן, נוצר מצב ששחיטת הבהמה הכשרה בשבת מותרת, בעוד שאכילת הנבלה עדיין אסורה. במקרה זה, נבחר בשחיטת הבהמה הכשרה, על אף שעדיין שבת, ולא באכילת הנבילה, אשר אסורה באיסור לאו. לגישה זו קוראים "הותרה", מכיוון שהיא מתירה לעשות מה שנדרש כדי להציל את חיי החולה בסכנה, באופן גורף, ללא צורך לצמצם את חומרת המלאכה הנעשית לשם הצלת החולה.  

ראשונים אחרים נחלקו בנושא, וניתן לראות זאת בדיון הלכתי מרתק לאורך הדורות. נסתפק כאן במספר מקורות להמחשת הסוגיה.

אם נפסוק הותרה, השבת תהיה כמו יום שלישי 

"כיון שהתירה תורה פיקוח נפש הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאילו עשאה בחול." (רבי מאיר מרוטנברג, מובא ברא"ש מסכת יומא פרק ח' סימן י"ד) 

המהר"ם מרוטנברג (המאה ה-13) נמצא במחנה ה"הותרה". כדי להסביר זאת, הוא יוצר הקבלה בין ההיתר לבשל ביום טוב לצורך "אוכל נפש", לבין פיקוח נפש בשבת. המהר"ם מסביר כי מאחר שהתורה התירה אוכל נפש ביו"ט, היא ביטלה את הצורך למעט במלאכת הכנת האוכל במהלך החג. כמו כן, כשהתורה התירה להציל חיים בשבת, היא התירה לעשות זאת ללא צורך למזער את חילול השבת הכרוך בכך. כל פעולה להציל חיים בשבת היא מותרת.

בחוויה שלי, כאשת מקצוע שעובדת בשבת בתדירות גבוהה, פסיקת המהר"ם מעוררת קושי. 

אם בפועל היינו פוסקים כמו המהר"ם, המשמעות עבורי תהיה שרוב השבתות שלי הן בעצם כמו ימי שלישי. אין שבת עבור אחיות כמוני, או חיילים, שוטרים, כבאים, ועוד אנשי מקצוע שעוסקים בפיקוח נפש כל שבת ושבת. 

שבת אמורה להיות משיבת נפש, יום של מנוחה, קדושה, וקרבה לקב"ה. אם נפסוק כמו המהר"ם, ונעשה בשבת "כאילו עשאה בחול", עבור אנשים שעוסקים לאורך שעות רבות בשבתות רבות בעבודה מצילת חיים, זה בעצם לומר להם- אין לכם שבת. 

לאורך זמן, נוצרת חוויה מוזרה לאדם הדתי שלכאורה שומר שבת, אך בפועל רוב השבתות שלו נראות ונחוות כימי חול. חוויה זו עשויה ליצור ניכור וניתוק מהשבת, ומאווירת השבת שאנו שואפים ליצור בחיינו כאנשים דתיים. 

פסיקת המהר"ם, אם כך, לא מהווה מענה מחשבתי מספק לאנשים במצבי. 

דחויה – תחושת חילול שבת קבועה

הרשב"א, שחי בתקופת המהר"ם, נשאל גם הוא על סוגיה זו והתייחס לתשובת המהר"ם: 

"תְּשׁוּבָה: שָׁמַעְתִּי מֵאֶחָד מִגְּדוֹלֵי הָרַבָּנִים (הרא"ש), שֶׁהֵעִיד מִשּׁוּם הָרַב רַבִּי מֵאִיר מֵרוֹטֵנְבּוּרְק, שֶׁהוֹרָה לְהַתִּיר לִשְׁחוֹט, אֲפִלּוּ בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם נְבֵלָה לְהַאֲכִילוֹ. אֶלָּא שֶׁהַטַּעַם שֶׁאָמְרוּ לִי מִשְּׁמוֹ – חַלּוּשׁ מְאֹד, עַל כֵּן אֵינֶנִּי כּוֹתְבוֹ לְךָ. וְהוּא הָרַב שֶׁהִגִּיד לִי כֵּן – דַּעְתּוֹ. וְטַעְמוֹ מִשּׁוּם דְּאִם אֵין שׁוֹחֲטִין לוֹ – יָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה, שֶׁיִּמָּנַע מֵאֲכִילַת הַנְּבֵלָה וְיָמוּת.

וְלִי נִרְאֶה, שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בְּמַחֲלֹקֶת: אִם נֹאמַר שַׁבָּת דְּחוּיָה, אוֹ נֹאמַר שַׁבָּת הֻתְּרָה אֵצֶל חוֹלֶה….

וְכִמְדוּמֶה שֶׁהֲלָכָה כְּמַאן דְּאָמַר שַׁבָּת דְּחוּיָה הִיא וְלֹא הֻתְּרָה. מִכָּל מָקוֹם, כָּל שֶׁאֵין שָׁם נְבֵלָה – אוֹמְרִים לְגוֹי לִשְׁחוֹט, כֵּיוָן שֶׁהִיא דְּחוי אֶצְלוֹ." (שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תרפ"ט)

הרשב"א סבר ששבת היא דחויה ולא הותרה במצב של פיקוח נפש. הוא גורס כי נימוק אפשרי למסקנתו של המהר"ם היא שהחולה עלול לסרב לאכילת הנבלה וימות, ועל כן יש לשחוט עבורו את הבהמה הכשרה. בכל מקרה, הוא מגיע למסקנה כי עדיף להאכיל את החולה בנבלה, ולהביא גוי לשחוט את הבהמה אם אין נבלה בנמצא. כל זאת, מכיוון שלשיטתו הלכות השבת עדיין תקפות במקרה של חולה שיש בו סכנה, ולכן יש להמעיט בעשיית המלאכות בשבת ככל הניתן. 

למעשה, זוהי רוח דבריהם של רוב הראשונים בנושא זה: פיקוח נפש דוחה את איסורי השבת אבל לא מתיר אותם לגמרי, וגם כאשר אדם עושה מלאכה בהיתר על מנת להציל נפשות, אסור לו לעולם לשכוח שזו שבת, ושצריך להמעיט בחילולה ככל האפשר.
עליו למזער את המלאכה, לעשות הכול בשינוי, עם המינימום האפשרי של מלאכה וכמה שפחות חילול שבת. 

בפועל, גם לגישה זו יש השלכות קשות על חווית השבת שלי. תפיסה זו מובילה לתחושה מתמדת שאני מחללת שבת כל שבוע. שאני תמיד עושה משהו שהוא רק חצי מותר, רק מותר בכאילו.
לאורך השנים זה עלול ליצור דיסוננס פסיכולוגי, הרגשה שאני לפעמים שומרת שבת ולפעמים לא. אני באמת שומרת שבת? מי אני כאדם דתי בעצם אם כל שבוע אני מחללת שבת? 

בנוסף, כשפוסקים דחויה, זה יוצר לחץ וחרדה סביב הצורך לצמצם תמיד חילול שבת. נוצר רצף בלתי פוסק של התלבטויות ושאלות. האם אני יכולה לפתוח את הדלת הזאת? להדליק את המכשיר הזה? ככל שהמצבים מצטברים, הנטל הנפשי גובר, והתחושה היא של התנהלות על הקצה, בה כל פעולה פשוטה מציבה שאלות רבות. זה מתיש, כמעט בלתי אפשרי בתנאי מחלקה עמוסה בבית חולים, ולא מהווה פתרון בר קיימא לאורך זמן. 

פסיקת הרמ"א: דחויה עם כוכבית*

הרמ"א מאמץ גישה שמשלבת בין שתי הדעות.

בשולחן ערוך,(או"ח, שכ"ח, ב') פוסק המחבר: "מי שיש לו חולי של סכנה מצוה לחלל עליו את השבת והזריז הרי זה משובח והשואל הרי זה שופך דמים".

כלומר, מחללים שבת על חולה שיש בו סכנה. יתרה מזו, זה משובח וראוי להזדרז ולא להתמהמה. 

מעיר כאן הרמ"א : "וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בְּלֹא דִּחוּי וּבְלֹא אִחוּר עַל יְדֵי שִׁנּוּי, עוֹשֶׂה עַל יְדֵי שִׁנּוּי; וְאִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי עַכּוּ״ם בְּלֹא אִחוּר כְּלָל, עוֹשִׂין עַל יְדֵי עַכּוּ״ם וְכֵן נוֹהֲגִים;" (רמ"א א"ח שכ"ח, סעיף יב')

על פי הרמ"א עדיף להחשיב את השבת כדחוייה, ולמזער את חילול השבת ועשיית המלאכה עד כמה שאפשר כל עוד ניתן לעשות זאת ללא סיכון החולה. בין אם דרך עשייה ב"שינוי", ובין אם באמצעות נכרי שיעשה את המלאכה. עם זאת, אם ייגרם עיכוב בטיפול, או הידרדרות במצב החולה הרמ"א פוסק כי צריך לעשות כל מה שנדרש כדי לטפל בו באופן הטוב ביותר, ללא התחשבות בהלכות השבת.

אם כן, התשובה ההלכתית של הרמ"א היא "דחויה", אך עם כוכבית גדולה, שבמציאות המשתנה של החולה וצרכיו, ייתכן כי באופן מעשי המלאכה בשבת להצלת חיים יכולה להראות כ"הותרה" ולא כ"דחויה". בפועל, מנגנון זה נכנס לפעולה בכמעט כל סיטואציה רפואית אקוטית. יוצא שלרוב "דחויה" הופכת "לדחויה*", שהופכת בפועל ל"הותרה". 

ברמה הפרקטית, הבעיה נפתרה. אבל מה לגבי הרמה המחשבתית? ברמה המחשבתית, אנחנו עדיין פועלים עם תירוץ, היתר מסויג, כוכבית, הבעיה נותרה על כנה. ההלכה נפסקה, ובפועל השבת של אנשים בתפקידים מבצעיים וטיפוליים נעה בין תחושת החרדה שבחילול שבת בהיתר, לבין חוויית "חול" קבועה.

פסיקת "דחויה-עם-כוכבית" מותירה אותנו עם דיסוננס קוגניטיבי. ההלכות שנקבעו בנוגע לפיקוח נפש בשבת נכתבו מתוך הנחה שמדובר במצבים נדירים וחריגים ,חד-פעמיים, מקרי חירום מזדמנים. הן לרוב לא נפסקו עבור אנשי מקצוע שתפקידם הקבוע הוא להציל חיים.

כאשר רוב הפוסקים דנו בסוגיה זו, הם דמיינו את האדם מן השורה הנקלע באופן חד-פעמי למקרה חירום בשבת – לא את מי שעוסק בכך באופן קבוע, שבוע אחר שבוע. חכמינו לא דמיינו את מדינת ישראל, בה יהודים שומרי שבת עובדים בעבודות האלה. הנושא רלוונטי מתמיד היום, כאשר אלפי חיילים שומרי הלכה נמצאים במילואים לאורך תקופות ארוכות, כולל כל חגי השנה, ולא מצליחים לחגוג אותם כראוי. 

ברצוני לטעון כאן ששתי האפשרויות, דחויה או הותרה, לא נותנות מענה מחשבתית מספק עבור אנשי המקצוע העובדים כל שבת, ולהציע אפשרות שלישית לעולם המודרני ובמיוחד במדינת ישראל.

חשיבה מחודשת: פיקוח נפש בשבת כמצווה 

ברצוני להדגיש מודל נוסף, המשלים את הגישות הקיימות. 

באורח חיים, סימן שכ"ח, סעיף ב', פוסק המחבר: "מי שיש לו חולי של סכנה מצוה לחלל עליו את השבת והזריז הרי זה משובח והשואל הרי זה שופך דמים".

כלומר, מחללים שבת על חולה שיש בו סכנה. יתרה מכך, זה משובח וראוי להזדרז ולא להתמהמה. 

יתרה על כך, הטיפול בחולה שיש לו סכנה הינו בעל חשיבות כל כך גדולה שהוא נעשה ע"י גדולי ישראל. במילותיו של הרמב"ם  (הלכות שבת פרק ב' הלכה ג'):"כְּשֶׁעוֹשִׂים דְּבָרִים הָאֵלּוּ אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן לֹא עַל יְדֵי נָכְרִים וְלֹא עַל יְדֵי קְטַנִּים וְלֹא עַל יְדֵי עֲבָדִים וְלֹא עַל יְדֵי נָשִׁים כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵיהֶם. אֶלָּא עַל יְדֵי גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל וְחַכְמֵיהֶם. וְאָסוּר לְהִתְמַהְמֵהַּ בְּחִלּוּל שַׁבָּת לְחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח ה) "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה נְקָמָה בָּעוֹלָם אֶלָּא רַחֲמִים וְחֶסֶד וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם. וְאִלּוּ הָאֶפִּיקוֹרוֹסִים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁזֶּה חִלּוּל שַׁבָּת וְאָסוּר עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר (יחזקאל כ כה) "גַּם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם":

לשיטתו של הרמב"ם הצלה במצב של פיקוח נפש היא עבודת קודש, שעושים אותה גדולי ישראל כדי שפיקוח נפש לא תהיה קלה בעיניהם של העם שלא יזלזלו בשבת או בפיקוח נפש. אך ניתן אולי לומר עוד משהו: ראוי שגדולי ישראל יעסקו בפיקוח נפש, מכיוון שזוהי עשייה גדולה. זו זכות ולא עול. האנשים שעוסקים בפיקוח נפש בשבת הם אלו שזוכים ליישם כל שבוע "וחי בהם", ולחוות את התורה ואת המצוות כרחמים וחסד ושלום בעולם.  

וככה פוסק המחבר בסימן שכ"ח סעיף י"ב, "כשמחללין שבת על חולי שיש בו סכנה משתדלין שלא לעשות ע"י עכו"ם וקטנים ונשים אלא ע"י ישראל גדולים ובני דעת".  

מצוות פיקוח נפש היא מצווה דאורייתא, והיא נלמדת מאותו הפסוק שציווה את שמירת החוקים והמשפטים של הקב"ה. "פִּיקּוּחַ נֶפֶשׁ דּוֹחֶה שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י"ח, ה'): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים : "וָחַי בָּהֶם – וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם." (יומא פ"ה, ב'). 

את הלך הרוח הזה ניתן לראות בניסוח המודרני הבא שנכתב עבור חיילי צה"ל העוסקים בפעילות מבצעית בשבת. 

אנו מצווים לחיות עם המצוות האלה, לא למות בהם, ולא לסבול בהם. 

אנשי המקצוע שמצילים חיים מידי שבוע עוסקים בשליחות, עשייה משמעותית, ועבודה חיונית שבלעדיה אנשים ימותו. הם עוסקים במצווה, לא בפטור ממצווה. 

כדי לשמר את חוויית השבת שלי, ושל אנשים אחרים במצב דומה, אני מציעה לשלב במחשבה שלנו על הסוגיה הזאת את האפשרות שדחויה* היא בעצם מצווה, כפי שראינו בפסיקת השולחן ערוך למעלה. פיקוח נפש דוחה שבת מכיוון שאנו מצילים חיים, מצילים עולמות שלמים. צריך לחבר את החיוב להציל נפשות לחוויית השבת במשמרת. אני לא פתורה משבת, אני מצווה בפיקוח נפש. זה לא תירוץ או היתר למחצה, זאת מצווה ושליחות, עבודת קודש. 

בפועל, בעת טיפול בחולים ועשיית מלאכות אחרות במסגרת פיקוח נפש עדיין נפסוק דחויה*. השבת עדיין כאן, והלכות השבת תקפות. לא יום שלישי היום. אבל מבחינה מחשבתית, יש פתרון תודעתי ליישוב הדיסוננס הקוגניטיבי. דרך הצלת נפשות, טיפול בחולים, הגנה על המדינה, שמירה על הבטחון, אנחנו מקיימים את השבת, לא מחללים אותה. זאת מצווה, לא פטור ממצווה.