לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
מעמד הר סיני: ההתגלות המתמשכת
הרב בנימין מיניץ'
מעמד הר סיני אותו אנו חוגגים בשבועות – הינו אירוע ייחודי במסורת ישראל. אפשר אפילו לקרוא לו יחידני. בכל המקורות הטקסטואליים וההגותיים לאורך ההיסטוריה של עם ישראל ניתן לראות את זה. כבר התיאור המקראי מדגיש בשלל הפרטים שבו את הייחודיות של מעמד הר סיני וההתגלות המתקיימת במהלכו:
"וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כׇּל־הָהָר מְאֹד׃ וַֽיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות י"ט י"ח – י"ט(
התיאור המדויק של המאורע מדגיש את חשיבותו ואת חוזקו. ההר משנה את מראהו, וכן נוכחות העדים הרבים מהווה שינוי אל מול התגלויות נבואיות אחרות במסורת ישראל (כמו גם במרבית המסורות הדתיות האחרות בעולם). קול אלוהים אינו נשמע אך ורק למשה רבנו, אלא העם כולו, בין קולות השופר ורעידות האדמה, שומע את השיחה בין האל המתגלה לבין הנביא שלו.
לא בכדי, מתוארת גם תגובתו של העם ואף תבהלתו לנוכח ההתגלות הייחודית ביותר:
"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שמות כ' י"ד(
מן התיאור המיידי כבר ניתן להבין את התמונה הרחבה – התגלות סיני היא כוללנית, פונה אל העם כולו (ובמקורות המאוחרים יותר בתנ"ך אף לעולם כולו), מעוררת פחד ורתיעה, אך בסופו של דבר מביאה את הבשורה המיוחדת אשר מחברת בין אלוהים לאדם. והאירוע עצמו אינו מפסיק בסיני, אלא ממשיך ומכה גלים דורות קדימה, עד עצם היום הזה.
אף בספרי הנביאים והכתובים, מעמד הר סיני אינו נתפס רק כאירוע היסטורי חד־פעמי שראוי לשימור בזיכרון הקולקטיבי, אלא לעיתים אף מוצג כהתגלמות מתמשכת של הרגע המכונן – המשך פעולתו של האל בעולם ובהיסטוריה. התיאורים אינם רק רטרוספקטיביים, אלא נושאים עִמם הדהוד אקטואלי ונוכחות חיה של ההתגלות.
כך למשל, שירת דבורה (שופטים ה' ד'-ה'), הנביאה והשופטת, מעלה תיאור פיוטי של הופעת האלוהים בזירה ההיסטורית, באמצעות שיחזור דרמטי של ההתגלות המזכירה את זו של מעמד סיני:
"ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר, בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם, אֶרֶץ רָעָשָׁה, גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ, גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה', זֶה סִינַי, מִפְּנֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל."
ההשוואה למעמד סיני איננה רק פיוטית – היא משמשת כאמצעי להצגת המאבק והניצחון כנשענים על אותה סמכות אלוהית ראשונית שנגלתה בסיני, כאילו הרגע הקדוש מתממש מחדש בהקשר ההיסטורי העכשווי של דברי הנבואה או המאבק הצבאי.
בצורה דומה, תיאורים של הופעת ה' בגדולה ובעוז מצויים גם בדברי נביאים נוספים — חבקוק (ג' ג' – ה') מתאר את האל כבא מתֵימן ופארן עם גבורתו וזעמו, תוך שימוש באותן תמונות טבע מטלטלות שמזכירות את ההתגלות בסיני. ישעיהו (ס"ג י"ט) מזכיר את יציאת מצרים כמסע ניסי שאל לו להיגמר, ויחזקאל חוזר לתיאור מתן התורה כבסיס לברית מוסרית (ט"ז ח'; כ' י' – י"א(.
גם בכתובים יש הדגשה של הזיקה המתמשכת למעמד סיני: מזמורי תהלים מצטטים ואף משחזרים את ההתרחשות, כמו בתהלים ס"ח ("סִינַי בַקֹּדֶשׁ"), או בתהלים ק"ו ("יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב…"), המצביעים על חטאי הדור שזכה להתגלות, כהתוויית דרך מוסרית והיסטורית לדורות הבאים. בספר נחמיה (ט' י"ג), חידוש הברית מתרחש תוך אזכור ישיר של ההתגלות בסיני — "וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדִבַּרְתָּ עִמָּהֶם מִשָּׁמַיִם".
מכל אלה עולה בבירור כי ספרי הנביאים והכתובים אינם רואים במעמד סיני רק זיכרון עבר אלא תשתית נבואית חיה — דגם של התגלות מתחדשת, שממשיכה לעצב את יחס העם לאלוהיו, לאורך הדורות.
המקור הנוסף אשר מבליט את זווית המבט הזאת הוא הסיפור של אליהו הנביא הולך אל הר סיני. דווקא אליהו נשלח, אחרי הקרב שלו מול נביאי הבעל, אל "הר האלוהים – חורב" (מלכים א' י"ט ח'). והחיזיון אשר הוא חווה שם, במקום ההתגלות של מתן תורה, הינו התגלות אישית וכזאת שאינה דומה למעמד המתואר בספר שמות. אליהו חווה את האלוהות מן הזווית החדשה, בתור "קול דממה דקה" (שם, י"ב(.
בספרות התלמודית אין תמימות דעים באשר לאופן ולזמן כתיבתם של חמישה חומשי תורה, ובפרט ביחס לשאלת התאמתם למעמד מתן תורה בהר סיני. ישנן דעות הסוברות כי התורה כולה ניתנה למשה בסיני בשלמותה, כטקסט סגור מראש. כך למשל במסכת גיטין (ס' ע"א) מובאת הדעה כי "תורה — מגילה מגילה ניתנה", כלומר שניתנה פרשה אחר פרשה, לעומת הדעה לפיה "תורה חתומה ניתנה", כלומר כולה ניתנה בבת אחת.
בהקשר דומה, במסכת בבא בתרא (י"ד ע"ב) נידונה מחלוקת על כתיבתה של התורה: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב", ויש דעות שסוברות כי את כל התורה כתב משה מפי הגבורה במהלך ארבעים שנות המדבר, כאשר ההתגלות לא הייתה חד־פעמית, אלא תהליך מתמשך. כך גם במדרש תנחומא (פרשת וַיֵּלֶךְ, סימן ד') נאמר: "כיצד כתב משה את התורה? פרשה פרשה כשהיה שומע מפי הקב"ה, היה כותבה."
מחלוקת זו משקפת את הדיון הרחב יותר על מושג ההתגלות בספרות חז"ל – האם מדובר באירוע מרוכז ומוחלט שהתרחש בסיני בלבד, או שמא מדובר בתהליך מתמשך של דיבור אלוהי לאורך זמן, שבו התורה נכתבת בהדרגה בהתאם להתפתחות ההיסטורית של עם ישראל במדבר.
זאת ועוד, הספרות התלמודית כוללת תחת המושג "תורה שבכתב" לא רק את חמישה חומשי תורה אלא גם את שאר ספרי התנ"ך, והם נחשבים להמשכה של ההתגלות האלוהית שהחלה בהר סיני. כתיבתם לאורך הדורות — מיהושע ועד עזרא הסופר, לפי המסורת — מציגה תהליך בו ההתגלות אינה נעצרת במעמד הראשוני, אלא ממשיכה להתפרש ולהיכתב לאורך הדורות על ידי נביאים וחכמים, כל אחד בזמנו ובשפתו.
מעמד הר סיני תופס את מקום מרכזי גם בעיצוב עקרונות האמונה היהודית, כפי שהם מנוסחים על ידי הרמב"ם. לא זו בלבד שהרמב"ם מייחד למעמד זה מקום של כבוד, אלא שהוא הופך אותו ליסוד עיוני ודתי מרכזי: שניים מתוך שלושה-עשר עיקרי האמונה מתמקדים ישירות בהתגלות בסיני. הראשון שבהם מדגיש את נבואת משה רבנו כייחודית באמינותה ובמעמדה – נבואה שאין דומה לה, לא לפניה ולא אחריה. השני מעניק לתורה – זו שניתנה במעמד סיני – מעמד של אמת נצחית, שאין לה תוספת או גרעון.
ואולם, אף שמעמד סיני נתפס אצל הרמב"ם כרגע ייחודי בעבר שאין לו אח ורע, ברצוני להציע קריאה אחרת, אשר אינה עוסקת בהנצחתו של אותו אירוע קדום בלבד, אלא דווקא בהשפעתו המתמשכת לאורך הדורות. לא רק הזיכרון ההיסטורי חשוב כאן, אלא גם יכולתו של מעמד הר סיני לשמש ככוח מניע להתחדשות מתמדת בתוך המסורת. ההתגלות, לפי קריאה זו, אינה סגורה ונעולה בעבר, אלא פועמת כיסוד חי בתרבות, בזהות וביצירה הדתית של עם ישראל.
העיסוק המתמשך בתורה – בלימודה, בפרשנותה ובהתאמתה למציאות משתנה – הוא ביטוי נאמן לכך שהדיאלוג אשר החל בסיני לא נחתם. התורה שניתנה בהתגלות הראשונה ממשיכה להיכתב, כביכול, בכל דור, בידי חכמים, פוסקים, יוצרים וקהילות. היא אינה רק טקסט, אלא מערכת יחסים חיה עם המקור האלוהי – מערכת שהחלה במעמד הר סיני אך מעולם לא פסקה.
תפיסת הרמב"ם את מעמד סיני מבוססת על יסודות פילוסופיים-רציונליים. ההתגלות נתפסת אצלו כרגע חד־פעמי, אשר ביסס את סמכותה של התורה ונבואת משה לעולם ועד. בכך מבקש הרמב"ם להניח תשתית יציבה ובלתי מעורערת לאמונה, תוך הדגשת תוקפו של הטקסט המקראי והמסורת ההלכתית הנסמכת עליו. עם זאת דווקא מתוך אותה תודעה של התגלות ייחודית נוצר מתח מול הדינמיקה הפנימית של המסורת, אשר מטבעה שואפת להמשיך ולפרש, לעדכן ולחדש.
גישה שונה עולה מתוך הזרמים הקבליים והחסידיים, אשר רואים במעמד סיני לא רק אירוע היסטורי אלא גם אב־טיפוס רוחני להתגלות מתמדת. לדוגמה, בכתבי האר"י ותלמידיו מופיעה התפיסה כי בכל קריאת התורה ובפרט בקריאת עשרת הדיברות, "שורה אור סיני", ושכל יהודי "מקבל את התורה מחדש". גם בדברי האדמו"ר מקוצק מופיעה אמירה נוקבת: "מתן תורה לא היה – הוא הווה!" – ביטוי לכך שמעמד סיני הוא תהליך תמידי של גילוי אלוהי בעולם.
בקרב החסידים, ובפרט בכתבי רבי נחמן מברסלב, מופיעה קריאה פנימית למעמד סיני: האדם קרוא בכל רגע להיות כלי להתגלות, להאזין ל"קול ה' מדבר אליו", גם אם אין מדובר בהתגלות ניסית. על פי גישות אלה, הקשר עם ההתגלות אינו מוגבל למעמד ההר אלא נמשך בכל רגע שבו האדם עומד בתפילה, בלימוד, או בחוויה קיומית של אמת.
מנקודת מבט זו, אפשר לראות את ההתגלות בסיני לא רק כמקור מחייב אלא גם כהשראה מתחדשת. התורה שבעל פה – על ריבוי קולותיה ופירושיה – מבטאת את המשך השיחה שנפתחה בהר סיני. מסורת ישראל, אם כן, איננה רק שימור העבר, אלא שדה פתוח להתחדשות רוחנית, מוסרית וקהילתית – כל דור וסיני שלו.
רעיון ההתגלות המתמשכת מקבל ביטויים מובהקים גם במחשבה הציונית וביהדות הרפורמית, במיוחד כאשר אלה מבקשות לחבר בין יסודות המסורת לבין החזון של תחייה לאומית, מוסרית ורוחנית בעת החדשה.
הציונות ההגותית – אצל הוגים כמו אחד העם, א"ד גורדון וי"ח ברנר – לא שללה בהכרח את מעמד סיני כנקודת מוצא, אך הדגישה את היכולת של עם ישראל ליצור תודעה מוסרית וחברתית מתקדמת גם מחוץ לגבולות המסורת הדתית הנוקשה. בעיני אחד העם, למשל, "ההתגלות" אינה פעולה ניסית המתרחשת מעבר להיסטוריה, אלא תהליך פנימי שבו העם מגבש את ערכיו, תרבותו ואמונתו תוך כדי חיי המעשה והמאבק הקיומי. במובן זה, סיני הוא סמל – אך לא קפוא בזמן – אלא כזה שמזמין את העם לחדש את הברית בכל תקופה על פי רוח הזמן והאתגר המוסרי.
גם היהדות הרפורמית אימצה גישה דומה, המנסחת מחדש את ההתגלות לא כרגע חד־פעמי אלא כרצף חי של השראה אלוהית הנמשכת בתוך ההיסטוריה והתרבות. במסמכים מכוננים כמו "מצע פיטסבורג" (1885) ואחר כך גם בגרסאות ההמשך במאות ה־20 וה־21, מודגש שהתורה – אף כי נולדה מתוך חוויה אלוהית – נכתבת ונפרשת באופן מתמיד בידי בני אדם, ולכן היא פתוחה לביקורת, שינוי והתפתחות. בהתאם לכך, הר סיני הוא מקור השראה לערכים של צדק, שוויון, חירות ומוסר – אך אין מדובר באירוע שנחתם, אלא בכיוון מתמשך.
בהקשר הישראלי, יש הממשיכים את הקו הזה ומזהים את יסודות המדינה הדמוקרטית וההומניסטית כהמשך של אותה ברית סיני – לא ברית של כפייה, אלא של שותפות. הברית היום אינה בין עם לבין חוק חיצוני, אלא בין אזרחים לבין חזון מוסרי משותף, המושפע מהתורה אך גם פתוח לערכים אוניברסליים ומתפתחים.
מכאן, שהתפיסה של מעמד הר סיני כהתגלות חיה – לא רק זיכרון היסטורי – מאפשרת ליהדות להישאר מחויבת אך גם פתוחה, שורשית אך בת־שיח עם ההווה. עבור הוגים, תנועות וקהילות בנות זמננו, זו אינה רק אמירה תאולוגית — אלא קריאה לפעולה!
