מבוא
חג השבועות, המסמל את מתן תורה בהר סיני, מהווה הזדמנות מיוחדת לבחון את יחסם של גדולי חכמי ישראל לשאלת סמכות החכמים והתורה שבעל פה. מאמר זה משווה בין גישותיהם של שני ענקי הרוח היהודית – הרמב"ם (רבי משה בן מימון, 1138-1204) והרמב"ן (רבי משה בן נחמן, 1194-1270) – בסוגיה זו. הבנת תפיסותיהם מאפשרת להעמיק בשאלות היסוד של מסורת התורה שבעל פה והתפתחותה לאורך הדורות.
חלק א': תפיסת הרמב"ם
היסודות הפילוסופיים-הלכתיים
הרמב"ם ביסס את גישתו לסמכות החכמים על התפיסה הרציונליסטית שאפיינה את הגותו. בהקדמתו למשנה תורה, הוא מציג את השתלשלות התורה שבעל פה כתהליך רציף ומסודר: ממשה רבנו, דרך יהושע, הזקנים, הנביאים, אנשי כנסת הגדולה ועד לחכמי המשנה והתלמוד. הוא רואה בשרשרת מסירה זו ערובה לאמינות התורה שבעל פה.
בהקדמה לפירוש המשנה ובספר המצוות (שורש שני), הרמב"ם מדגיש את הפסוק "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא) כמקור מרכזי לסמכות החכמים. לדידו, מצווה זו מחייבת לציית לפסיקות בית הדין הגדול בכל הדורות.
מקור הסמכות והיקפה
לשיטת הרמב"ם, סמכות החכמים נובעת מכוח התורה עצמה, שהסמיכה את חכמי כל דור להיות פרשניה ומוריה. בספר המצוות (שורש ראשון) הוא מחלק את דברי חכמים לשלוש קטגוריות:
- פירושים מקובלים ממשה – פירושים שהתקבלו במסורת ממשה רבנו, ודינם כדין תורה לכל דבר.
- דינים שנלמדו בי"ג מידות – דינים שחכמים הסיקו באמצעות כללי הדרש, שגם הם ניתנו למשה מסיני.
- תקנות וגזרות – דברים שחכמים חידשו מכוח סמכותם "לעשות משמרת למשמרתי".
הרמב"ם סבור כי לחכמים יש סמכות להכריע במחלוקות הלכתיות, לפרש את התורה ולתקן תקנות. עם זאת, הוא מדגיש שסמכות זו מוגבלת ביחס לדינים דאורייתא וכפופה למגבלות מסוימות.
דינמיות ההלכה והשכל האנושי
גישת הרמב"ם מאופיינת בהדגשת תפקידו של השכל האנושי בפרשנות התורה. הוא רואה את חכמי כל דור כמופקדים על הבנת התורה באמצעות התבונה, וסבור שההכרעה ההלכתית נתונה בידי חכמי הדור לפי הבנתם.
בספר המצוות (שורש שני) כותב הרמב"ם: "ויש לכל בית דין ובית דין שיעמוד אחר בית דין של גדולי חכמים לחלוק על דברי בית דין שלפניו ולבטל דבריו כפי מה שיראה לו". גישה זו מבטאת את האמון שהרמב"ם נותן בשיקול הדעת של חכמים בכל דור.
חלק ב': תפיסת הרמב"ן
מהות התורה שבעל פה ומקורה
הרמב"ן מציג גישה מיסטית יותר לתורה שבעל פה. בהשגותיו לספר המצוות (שורש ראשון), הוא חולק על החלוקה הקטגורית של הרמב"ם וטוען שמהות התורה שבעל פה אחידה יותר. לשיטתו, כל התורה שבעל פה – כולל דרשות חז"ל והלכות שנלמדו במידות שהתורה נדרשת בהן – ניתנה למשה בסיני באופן עקרוני, גם אם לא בפרטיה המדויקים.
הרמב"ן רואה את התורה שבעל פה כחלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהתורה שבכתב. בפירושו לתורה (שמות לד, כז) הוא כותב: "על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית, להודיעם כי ברית התורה שבעל פה היא כברית התורה שבכתב".
סמכות החכמים כממשיכי המסורת
הרמב"ן מדגיש את מעמדם של חכמים כממשיכי מסורת אלוקית מסיני. בהשגותיו לספר המצוות ובחיבוריו האחרים, הוא מבטא את ההשקפה שחכמים אינם רק פרשנים אלא ממשיכים ומגלים את התורה שבעל פה שכבר הייתה גנוזה במעמד הר סיני.
כמו כן, הרמב"ן מרחיב את תפיסת ה"לא תסור" מעבר לפרשנות הרמב"ם. הוא סבור שהציווי חל לא רק על פסיקות בית הדין הגדול, אלא על כלל דברי חכמים, ובכך מעניק למסורת חז"ל מעמד מחייב יותר.
קבלה, מסורת והשראה אלוקית
בניגוד לגישה הרציונליסטית של הרמב"ם, הרמב"ן מדגיש את מרכיבי ההשראה האלוקית והקבלה במסורת התורה שבעל פה. בכתביו הקבליים ובפירושו לתורה, הוא מציג תפיסה שלפיה דברי חכמים מבוססים לא רק על לימוד הגיוני אלא גם על מסורת מיסטית עמוקה.
בהקדמתו לפירוש התורה, הרמב"ן מציין כי ישנם סודות תורה שנמסרו בעל פה מדור לדור. תפיסה זו מרחיבה את מושג "תורה שבעל פה" מעבר לממד ההלכתי ומעניקה לו ממד מיסטי-רוחני.
חלק ג': השוואה וניתוח
נקודות דמיון
למרות ההבדלים הניכרים בגישותיהם, הרמב"ם והרמב"ן חולקים כמה יסודות משותפים:
- שניהם מכירים במעמדה המחייב של התורה שבעל פה ובסמכותם של חכמים לפרשה.
- שניהם מקבלים את עיקרון "לא תסור" כבסיס לסמכות החכמים, אם כי בהיקף שונה.
- שניהם רואים רציפות במסורת התורה שבעל פה ממעמד הר סיני ועד ימיהם.
הבדלים מרכזיים
ההבדלים בין גישותיהם נובעים מתפיסות עולם שונות:
- רציונליזם מול מיסטיקה: הרמב"ם מדגיש את השכל האנושי בפרשנות ההלכה, בעוד הרמב"ן מדגיש את מרכיבי הקבלה וההשראה האלוקית.
- מקור הסמכות: הרמב"ם רואה את סמכות החכמים כנובעת מהסמכה מפורשת של התורה, בעוד הרמב"ן רואה אותם כממשיכים ומגלים מסורת שכבר נמסרה בסיני.
- גמישות מול שמרנות: הגישה הרמב"מית מאפשרת יותר דינמיות וחידוש בהלכה, בעוד גישת הרמב"ן נוטה לשמרנות ולמסורתיות.
משמעויות הגישות השונות להתפתחות ההלכה
ההבדלים בין הגישות השפיעו על התפתחות ההלכה בדורות הבאים:
- מסורת ספרד: בית מדרשו של הרמב"ם השפיע על מסורת ההלכה הספרדית, שהתאפיינה בגישה פתוחה יותר לשיקול דעת והכרעה רציונלית.
- מסורת אשכנז וצפון אפריקה: גישת הרמב"ן השפיעה על מסורות אלו, שנטו להדגיש את מרכיבי המסורת והקבלה בפסיקת ההלכה.
חלק ד': משמעות למעשה וסיכום
משמעויות לימינו
הבנת גישותיהם של הרמב"ם והרמב"ן מסייעת לנו להבין דיונים מודרניים בשאלות של סמכות רבנית, חידוש בהלכה ומעמד המסורת. שתי הגישות ממשיכות להשפיע על השיח ההלכתי והמחשבתי היהודי בימינו:
- אתגרי המודרנה: כיצד להתמודד עם שאלות חדשות שלא נדונו בעבר? האם לאמץ גישה רמב"מית המעניקה מקום נרחב לשיקול דעת עכשווי, או גישה רמב"נית השואפת למצוא את התשובות במסורת?
- מעמד המחקר המדעי-היסטורי: כיצד להתייחס למחקר המודרני המטיל ספק בהיסטוריות של חלקים מהמסורת? האם לאמץ גישה רציונליסטית יותר או להתבסס על אמונה במסורת?
חג השבועות כזמן לבחינת יחסנו לתורה שבעל פה
חג השבועות, כחג מתן תורה, מזמין אותנו לבחון מחדש את יחסנו לתורה שבעל פה ולסמכות החכמים. גישותיהם של הרמב"ם והרמב"ן מציעות שתי דרכים שונות, אך משלימות, להבנת מקומה של התורה שבעל פה בחיינו:
- הדרך הרמב"מית: מדגישה את תפקידנו האקטיבי בהבנת התורה באמצעות השכל ואת האחריות המוטלת על כל דור להכריע בשאלות ההלכתיות של זמנו.
- הדרך הרמב"נית: מדגישה את הקשר העמוק והמיסטי למסורת ואת התפיסה שהתורה שבעל פה כוללת רבדים עמוקים שטרם התגלו במלואם.
סיכום
מאמר זה הציג את גישותיהם של הרמב"ם והרמב"ן לסוגיית סמכות החכמים והתורה שבעל פה. בעוד שהרמב"ם הדגיש את הפן הרציונלי ואת סמכות החכמים לפרש ולחדש, הרמב"ן הדגיש את הרציפות המיסטית ואת מעמדם של חכמים כממשיכי מסורת שנמסרה בסיני.
