מדוע אני מסמיך גם נשים

 ענווה

בעל התניא, ר' שניאור זלמן מלאדי (1745–1812) דוחה את התפיסה התמימה שזמין לנו ידע אובייקטיבי ממקור חיצוני כלשהו. הידע שלנו על הא־ל הוא אפוא השלכה של עצמנו ונגזרת של רמת שלמותנו האנושית.

האדם מצייר בשכלו כל המושכלות שרוצה להשכיל ולהבין – הכל כמות שהם בו. כגון שרוצה לצייר בשכלו מהות הרצון או מהות חכמה או בינה או דעת או מהות מדת חסד ורחמים וכיוצא בהן, הוא מצייר כולן כמות שהן בו. (שער היחוד והאמונה ח)

ר' מרדכי יוסף מאיזביצה (1801–1854) סבור שיהא זה אלילי לטעון להבנה מלאה ומושלמת של ההתגלות הא־להית (מי השילוח, יתרו). יומרות לוודאות ולהבנה מושלמת יש רק לעובדי עבודה זרה, שלאלוהיהם יש ממדים מוגדרים וסופיים. הבנה כוללת של הא־להי, הוא ממשיך ואומר, אינה משאירה מקום להתפתחות אנושית והיא סילוף ההתגלות – מפני שהקב"ה ורצונו הריהם אינסופיים, ואילו אנחנו בני־התמותה סופיים, וכושר הבנתנו מוגבל. התעקשות על ידע מושלם של הא־ל ושל רצונו היא בהכרח אלילית, שהלוא "תפיסה מושלמת", מתבררת בסופו של דבר כלא יותר מהשלכה של עצמנו; אם נעשה זאת נישא באשמה של בריאת א־להים בצלמנו.

אורתודוקסים בני כל האמונות זקוקים נואשות להפנים את התורה הזאת. אין היא משפיעה על מה שאנחנו מאמינים בו אלא על כיצד אנחנו מאמינים, והיא חיונית לאופן התמודדותנו עם בעלי אמונות דתיות שונות משלנו.

בני האדם נבראו בצלם א־להים: מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱ־לוֹהַּ

בהקדמה לחיבורו המונומנטלי כותב בעל השני לוחות הברית (של"ה), ר' ישעיה הלוי הורוביץ (1565–1630) כדלהלן: ונפרש אי"ה בארוכה ענין מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱ־לוֹהַּ (איוב יט:כז), שמצלם ודמות אדם נודע ונתגלה מציאות השם. […] אם דבוק הוא למעלה ומתדמה לו ית' לילך בדרכיו נקרא שמו בעצם אדם מלשון אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן (ישעיה יד:יד), וְעַל כִּסֵּא דְּמוּת אָדָם (יחזקאל א:כז). ואם הוא מפריד את עצמו מהדביקות, אז נקרא אדם על שם האדמה אשר לוקח ממנה ועפר הוא ולעפר ישוב. אמנם שם אדם המורה על אדמה לעליון זהו עיקר התכלית, כי הרע לא נברא רק בעבור הטוב כדפירשתי, על כן שם אדם בעצם, שכן עולה במספר כשמו הגדול במילואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א:

"מבשרי אחזה א־לוה" זו ההנחה היסודית שעליה מבוססות הקבלה והחסידות במלואן, הקרקע שעליה נבנה את התאולוגיה העכשווית שלנו.

השל"ה ניצל את ההקבלה הגימטרית בין אדם לשם הוויה לטשטוש ההפרדה בין האנושי והא־להי ולערעור ההנחה הבסיסית שביטא הרב סולוביצ'יק לעיל.

הידע, החוויה והמוסכמות האנושיים עמוסים במשמעות, והם אומנם נעשים "המחווה הראשית" (אם להשתמש במונח של הרב סולוביצ'יק) דווקא בשל התאחדות האנושי והא־להי.

הבעל שם טוב מרחיק ואומר שכשאדם מתפלל אל הקב"ה בכל כוחו, עוטפות המילים שהוא מבטא את מחשבות הא־ל – וזהו איחוד האדם והא־להים (ספר בעל שם טוב, נח פ"ד).

מכאן נובע שאנו בני האדם ניחנּו בכושר דתי אינטואיטיבי המסוגל לתפוס את א־להים ואת רצונו. התאולוג הפרוטסטנטי בן־זמננו אלווין פלנטיגה ניסח זאת כך: [בני אדם, שנבראו בצלם א־להים,] נבראו עם חיבה מתאימה כמו גם עם ידיעת הא־ל, גדולתו ותהילתו.

(Warranted Christian Belief. ניו יורק: דפוס אוניברסיטת אוקספורד. 2000, עמ' 200 [מאנגלית: י"ט])

ושוב הבעל שם טוב: והנה האדם יש לו ה' חושים, […] וכנגדן יש לו חמשה חושים רוחניים. […] וצריך האדם לטהר ולקדש את החושים החיצונים הגשמיים, ועל ידי זה חלה הקדושה על חושים הפנימיים הרוחניים, ותחול עליו רוח הנבואה. (ספר הבעל שם טוב, בלק ד)

הבעיה

אם ידע הוא סובייקטבי ואמונותיי האישיות עשויות להוות התגלות א־להית, כיצד נימנע מליפול לתוכנית סובייקטיבית לחלוטין, שבה מותר הכול והעדפותיי האישיות קודמות לכל דבר אחר, לרבות ההלכה? מי זכאי להחליט מהי התגלות א־להית ומהי גחמה אנושית, וכיצד? שאלת הסמכות שבה לרדוף אותנו.

למזלנו יחלץ אותנו העיקרון המנחה הראשון – הענווה – מהביקורת המהותית הזאת. שומה עלינו להיות מודעים תמיד למגבלותינו, לתשוקותינו ולאינטרסים האישיים שלנו, העלולים להטות את תפיסותינו ורגשותינו (ולעיתים קרובות אכן עושים זאת). הקביעות הסובייקטיביות שלנו מוכרחות להיות כפופות לחקירה פנימית מחמירה. ר' מרדכי יוסף מכנה את התהליך הזה "בירור" (ראו, למשל, מי השילוח, כי־תצא).

עקרונית ניתן להשיג "בירור" בהחלת כושר ההיגיון על גבי הכושר הדתי־אינטואיטיבי, שאליו התייחסנו מוקדם יותר.

האם בכוחי לעמוד על האינטואיציות הסמויות, הבלתי־מודעות, הקובעות את עמדתי? (למשל: האם אני ימני פוליטית משום שאני באמת מאמין ביתרונה של העמדה הזאת, או משום שאני חי בהתנחלות ועלול להיות מושפע לרעה מהסכם שלום עם הפלסטינים?) דרך הדינמיקה של הכושר הדתי האינטואיטיבי (ובמקרים מסוימים, המוסרי) הבא במגע עם הכושר הרציונלי, בא לעולם תהליך הבירור, שצריך להיות הבסיס להגדרת התנהגות נורמטיבית.

ועכשיו – סוף סוף – סמיכה לנשים

סמיכת נשים לרבנות היא בהחלט חריגה מהמסורת. על איזה בסיס ניתן להצדיק אותה?

את הרגש הבסיסי של הוגנות, לרבות תרגומו לעקרון שוויון ההזדמנויות לכולם ללא תלות במגדר אני רואה כיסודי. תהליך הבירור ידרוש שאשאל את השאלות הבאות בנסיבות האלה: האם המעורבים בסמיכה פועלים מתוך יראת שמיים? האם היא תקרב אנשים ונשים אל התורה? האם אני ניצב בודד בקביעותיי האישיות? האם הסוג הזה של אינקלוסיביות טוב לעם היהודי? האם הוא יחזק את המסורת שלנו?

בהתבסס על תשובותיי לשאלות האלה, לא מצאתי את עצמי בן חורין להיפטר מהאחריות המוסרית לפעול כפי שפעלתי.

סמיכה לנשים היא מקרה מבחן שבו המסורת מתעמתת עם אמונות עמוקות. האמונות האלה, שנבחנו דרך מיומנות ה"בירור", צריכות לקיים דו־שיח עם המסורת ולהגדיר את ההתנהגות הנורמטיבית במקרה זה.

כיצד נוכל לחיות כיהודים שלמים וכבני אנוש? כיצד נוכל להיות יהודים הן בביתנו הן במרחב הציבורי? במתן סמיכה לנשים אני מקווה להדגים תאולוגיה עכשווית חדשה, שבה נגאלים רגשותינו המלוטשים ונרפאות נפשותינו הקרועות.