חלק א' מבוא – על שלושה דברים העולם עומד
על בריאת העולם אנו קוראים מדי שנה בשנה בחג שמיני עצרת/שמחת תורה, שאסף אליו מטען ומשמעות חדשים מאז השנה שעברה. אני מתפלל ומייחל שבכוח לימוד התורה והכתיבה הזו, נזכה לברכת שלום בארץ ולחזרתם בשלום של כל אחינו ואחיותינו לחיק משפחותיהם.
העולם נברא, בין אם בעשרה מאמרות ובין אם על פי פרק ב' בבראשית כגן בעדן, עבור האדם ולמען שמירת האדם.
"וַיִּקַּ֛ח ה' אֱלֹקים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ"
ובמדרש רבה נאמר:
"רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן, וְאָמַר לוֹ, רְאֵה מַעֲשַׂי כַּמָּה נָאִים וּמְשֻׁבָּחִין הֵן, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי, תֵּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹא תְקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי, שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
הציווי "לעבדה ולשמרה" שצווה האדם בא ללמדנו על תפקיד האחריות שחל על האדם. במדרש נקשרה אחריות זו על הבריאה עם האחריות שלא להשחית ולקלקל את העולם – ציווי אשר בא לידי ביטוי שוב בדיני בל תשחית, אשר עם חלוף הדורות, הולכים ותופסים חשיבות ומשמעות גדלים יותר ויותר.
זוהי תפיסה רווחת בעולמות האקולוגיה שנקראת "משמריות" – על האדם מוטלת האחריות לשמר את הטבע ואת האיזונים שבו. מדובר על מהלך רוחני של התמרה בין ראיית עולם אגוצנטרית בה האדם נמצא במרכז, לראיית עולם אקוצנטרית בה מארג החיים והטבע נמצאים במרכז. חשוב להזכיר כי תפיסה זו משמעותה הימצאות האלוהות במרכז, שכן הטבע כולו הוא הבריאה של בורא עולם יתברך שמו.
עיקרון התרחבות האחריות הוא אחד מעקרונות היסוד של תפיסת עולם יהודית, במיוחד בעת המודרנית. זו נידונה באריכות בחזון הצמחונות והשלום של הרב קוק וכן אצל הרב זקס המתאר את המהלך הדרשני של חז"ל לגבי איסור בל תשחית, שם הוא כותב: "גישתה המרחיבה של התורה שבעל פה לאיסור 'בל תשחית' צריכה להיות נר לרגלנו. עלינו להרחיב את אופקי האחריות הסביבתית שלנו, למען הדורות שטרם נולדו, ולמען שמו של הבורא שאנו אורחיו על פני האדמה". (שיח ושיג פרשת שופטים)
בהקשר זה גם הרב מלמד כותב בפניני הלכה – הלכות בל תשחית: "בכלל איסור 'בל תשחית' כלול האיסור להשחית את משאבי הטבע, שאם אפילו בשעת מלחמה אסרה התורה על החיילים להשחית עצי פרי בלא שיש בכך הכרח, ואפילו את אמת המים שמזרימה מים אל עץ הפרי אסור מהתורה להרוס (לעיל הלכה ג). קל וחומר שבימי שגרה אסור להשחית או לזהם את משאבי הטבע. בעבר היכולת של האדם לפגוע בסביבה היתה קלושה, ולכן עיקר האיסור היה מכוון כלפי הפגיעה בעצי פרי או באמת המים שמשקה אותם. אולם בדורות האחרונים, בעקבות פיתוח הטכנולוגיה וריבוי האוכלוסייה, היכולת של האדם לזהם את האוויר, הקרקע והמים ולהשחית גברה מאוד, וחובה גדולה מוטלת על מנהיגי כל מדינה וקהילה – לקבוע חוקים ותקנות להגנת הסביבה, ומצווה מהתורה על כל אדם לשמור חוקים אלו כדי שלא להשחית את משאבי הטבע."
ואכן, עולם התוכן של הקיימות בא ללמד את האנושות לקחת יותר אחריות מבעבר.
"הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה" – עולם הקיימות הוא הזדמנות עבורנו להבין שהקב"ה רוצה לדקדק איתנו יותר מבעבר. זו תנועת הנפש והרוח בעולם – התעדנות והזדככות. המשך תהליך של העמקה והתרחבות אינסופי ללקיחת אחריות הולכת וגדלה. חלילה לנו משקיעה ברפיון אמונה וביטחון בדרך התורה המבקשת מאיתנו לדרוש את האמת והשלום. חלילה לנו מלהתעצל ולהשמין במרחב הנוחות שלנו. עלינו להמשיך לדרוש מעצמנו עוד ועוד, להמשיך להידמות בדרכנו ובתורתנו לצלם האלוהים שבנו. חלק מבקשה זו היא הבקשה ללמוד איך לקחת אחריות על העולם, וכחלק מבקשה זו עלינו ללמוד ולהכיר את העולם כהווייתו.
עם חלוף השנים הולכת ומתבהרת בעיניי ההבנה כי העולם הוא מערכת אחת מסועפת ומורכבת אשר כל שינוי באחד מחלקיה הולך ומהדהד אינסוף שינויים, אשר קשה לצפותם, בחלקיה האחרים של המערכת.
אחד השינויים שהולכים וצוברים תאוצה מאז המהפכה התעשייתית הוא השימוש ההולך וגובר באנרגיה. כפי שלמדנו מאיינשטיין, אין שימוש באנרגיה אלא שימוש בחומר. בהבנתנו כי נמצאים אנו במערכת עולם סופית ומוגבלת, הרי שגם היכולת להשתמש באנרגיה היא סופית.
ככל שעובר הזמן והשימוש באנרגיה ובחומר על ידי התעשייה הולך וגובר, אנו עדים ליותר ויותר מההשפעות של הכילוי חסר הרסן של עולמנו במחיר של קיום העולם לדורות הבאים.
מובן כי באגדה דבר זה פגום עד מאוד ורבים המקורות העוסקים בכך (תן דעתך, חוני והחרובים, והיה אם שמוע, נח ועוד).
אנסה הפעם להמשיך את קודמינו שעסקו כבר בתחום השימוש ההלכתי בשיקולים סביבתיים, ולפתוח פתח דק אל התבוננות תוהה ושואלת על המקום של שיקולים סביבתיים במערכת השיקולים ההלכתית.
חלק ב' – ביסוס הלכתי
במסגרת ההלכתית ישנם מספר אזכורים לשיקולים סביבתיים. אבקש להציג ארבעה כיווני חשיבה שונים אשר מהווים בעיניי את עמודי היסוד של שימוש בשיקולים סביבתיים כחלק מהשיקולים ההלכתיים:
הלכה בת-קיימא
- איסורי השחתת הבריאה – בל תשחית – איסור דאורייתא מפורש שהלך ונגוז במרוצת הדורות – אולי משום שהובא במקור בדיני מלחמה וקשה ליישמו במציאות ללא ריבונות. בכל אופן, הדרשנים מרחיבים את האיסור לכל פגיעה שלא לצורך בעולם – עולה השאלה: מה היא פגיעה שלא לצורך?
- דיני נזיקין – במספר סוגיות בתלמוד ובהלכה מובאים שיקולים של היזק לשכנים כשיקול הלכתי לאסור פעילות תעשייתית כלשהי. גם את הדין הזה ניתן לראות כחלק מדיני בל תשחית – החובה לשמור על הסביבה ועל הבריאה.
- הפסד מרובה – שיקול הלכתי המובא בהקשר של איסור והיתר – כאשר יש מצבים של ספק לגבי תבשיל שאם ייזרק יהיה בו הפסד מרובה – אפשר להקל ולהתיר את הספק. נראה שיש מקום בהלכה לדיני סביבה.
- בפניני הלכה בהלכות בל תשחית מובא השיקול הסביבתי כאחד השיקולים שצריך לקחת בחשבון – עד לרמה שאולי בימינו, שיודעים את הנזק שיש בהשחתה של עצים שאינם עצי מאכל בשל הפוטוסינתזה שהם מבצעים, צריך להישמר גם מהשחתה מיותרת שלהם.
- פיקוח נפש עולמי – כך גורסים הרב שרלו והרב סתיו בחיבורים "דיני קיימות" בהוצאת צהר.
- דיני מנוחה וקבלת המציאות כפי שהיא – הלכות שבת באות ליצור מרחב של מנוחה. כחלק מניסיון זה הן משרטטות גבולות לפעילות האנושית לגבי יצירה של דברים חדשים במספר הקשרים, ביניהם סידורא דפת ותיקון הבגד – שני אלה עולים בימינו כסוגיות מפתח בסיסיות בעולם הקיימות. אכן נראה כי עולם הקיימות מנסה לאפשר לנו להגיע למציאות של עולם שכולו שבת ומנוחה – עולם שיש לו אפשרות של קיום בפני עצמו – בהוליסטיות ובהרמוניה. בנוסף, בקטגוריה זו ניתן להכניס את דיני שמיטה אשר נקראים גם "שבת הארץ" במקרא ומהווים הרחבה של מצוות השבת לסביבה החברתית והאקולוגית כולה.
- החובה להסתפק במועט – איסור לא תחמוד – אחד מעשרת הדיברות אשר מהווה את השורש הרעיוני לכל עולם הקיימות. שורש כל הבעיה היא החמדה אשר חומדים אנשים בעולם, וכן גם בסיפור נח. איך מכוננים הלכה שנוגעת בהתעסקות בעולם פנימי חמקמק של חמדה ורצון?
חלק ג' – נפקא מינה
מרבית החיבורים ההלכתיים העוסקים בדיני סביבה עוסקים בעיקרם בשאלות לגבי דיני נזיקין ופגיעה ברשות הרבים. לדעתי, צריך לנסות לבחון את ההקשרים ההלכתיים של שאלות סביבתיות גם בחיי הפרט של היחיד, שאלמלא כן, בקלות יכולה הסוגיה הסביבתית למצוא את עצמה כהתעסקות של תאגידי ענק בלבד. יש ערך חינוכי רוחני בהתעסקות בדיני סביבה כחלק ממערכת השיקולים ההלכתית, ואסור לוותר על ההזדמנות הזו שמהווה עליית מדרגה מבחינה רוחנית ואתית.
אבקש להעלות שאלות הלכתיות אשר לדעתי יש לבחון אותן מחדש – אין בכוונתי להכריע בדברים שאין בי את רוחב היריעה לענות על השאלות, אלא רק להעלות אפשרויות חדשות לתפיסת ההלכה בנושאים לכאורה ידועים ופסוקים:
מקרי בוחן להלכות סביבה:
- חשמל בשבת – לדוגמה, לכבות את המזגן בשינוי – שכן מדובר באיסור מדרבנן – ואילו מאידך מדובר באיסור דאורייתא של בל תשחית וכן על פי דיני שכנות.
- תחבורה ציבורית בשבת – חוסר היכולת להתבסס על תחבורה ציבורית בשבת אינו מאפשר למרבית אנשי ישראל לעבור לשימוש בלעדי בתחבורה ציבורית. האם יש מקום להתיר תחבורה ציבורית בשבת באופן שאין בו חילול שבת של יהודי – כרטיס הנסיעה בחינם וכן הנהג אינו יהודי – כל זאת משום הנזק הסביבתי אשר האיסור מבצע? כמובן שניתן להמשיך לאסור על אנשים שומרי מצוות מלהשתמש בתחבורה זו שלא לצורך – משום יציאה מרשות לרשות – אך בעבור הציבור הרחב שאינו שומר על כלל המצוות, יאפשר דבר זה שמירה על הסביבה אשר גם היא מצווה מדאורייתא.
- שימוש בכלים חד פעמיים ושקיות ניילון – האם יש לאסור את השימוש בכלים אלה מטעם של בל תשחית שהוא איסור דאורייתא?
- צמצום צריכת בשר – הן משום איסור צער בעלי חיים של החיות המגודלות באופן תעשייתי והן משום הנזק הסביבתי האדיר של תעשיות אלה – האם לא צריך לפסוק כי אסור לצרוך בשר בצורה בלתי מבוקרת וצריך להעדיף פתרונות אחרים במידת האפשר, בוודאי בימי החול?
- איסור על טיסות לחו"ל שלא לצורך הכרחי – מדובר כמובן באיסור דאורייתא שאיכשהו מצא את דרכו לרצפת ההתעסקות ההלכתית. אין היום כמעט אנשים שמקפידים על האיסור הזה אף על פי שמדובר באיסור דאורייתא. האם יש מקום לחדש את האיסור כיום, הן משום שנודעה שנאת הגויים אותנו היהודים, והן מטעמים סביבתיים שגובים מחיר כבד עד מאוד על כל טיסה וטיסה?
- חיוב על קומפוסט – האם אין זאת השתדלות מינימלית שיש לדרוש מאנשים? לדאוג שהם לוקחים אחריות על נזקי הזבל שלהם?
- השקעה באפיקי השקעה בעלי אחריות תאגידית
- יציאה לטבע בשבת – מדובר בעיסוק בעייתי מאוד מטעם הלכות שבת, אך נראה שאפשר לחשוב על כך שכיום כל יציאה לטבע כלולה בקלקול הטבע – אולי משום כך אפשר להתיר לאנשים לצאת לטבע בשבת, כמובן בלי שיגבלו בכך איסורים אחרים.
לסיכום
לדעתי, יש לחשוב מחדש על הכובד שאנו מייחסים לשיקולים סביבתיים כחלק מהשיקולים ההלכתיים שלנו. עלינו להסתכל למציאות בעיניים ולהבין שמדובר באחד מאתגרי הדור הקשים ביותר, ושההלכה, ככלי להתאמה בין חברה למציאות ולקידום החברה להעלאתה למדרגה מוסרית גבוהה יותר – עלינו לקבל על עצמנו מחדש עול מצוות, והפעם יחד עם עול האקולוגיה.
