עיון במונחי השיח על מיניות בעולם היהודי-הלכתי ובטיפול המיני
בשנה שעברה, במסגרת לימודיי בשנה ב' בבית המדרש, עסקנו בהלכות נידה. אחד ממוקדי הקושי עבורי היה השימוש במינוח אלטרנטיבי לתיאור איברי גוף, בפרט אלו האינטימיים. בתחילת הלימוד, חשתי שהשימוש במילים אלו מטשטש ואינו ברור, ואולי אף מתחמק מהחוויה הנשית המרכזית בהלכות נידה.
במקביל, בעבודתי כעובדת סוציאלית המטפלת במתמודדים עם התמכרות למין, פגשתי תופעה דומה. המטופלים, ברובם גברים מהמגזר הדתי והחרדי, השתמשו באותם מושגים חלופיים כשתיארו את מעשיהם וחוויותיהם.
מדוע גם חז"ל משתמשים בדימויים ולא במילים ישירות כדי לתאר אברי גוף ויחסים אינטימיים? מהי הסיבה לכך, והאם מדובר בסיבה משותפת למה שמצאתי אצל המטופלים?
מה שגרם לי לקושי בלימוד קיבל פתאום משמעות בפריזמה אחרת. לראשונה הבנתי שבצד השני של החוויה המורכבת שלי, ישנו צורך משותף – הן לחז"ל והן למטופלים – למצוא דרך ראויה לעסוק בנושא רגיש. שניהם מחפשים דרך להתמודד עם נושאים המערבים חוסר צניעות ומבוכה אנושית טבעית באופן שלא יגרום:
- מחד, להימנעות מוחלטת מהשיח על נושאים אלו
- מאידך, לנפילה לשפה גסה וולגרית
כבר בתורה ישנם ביטויים המתארים קשר אינטימי בלשון עדינה. בפסוק "והאדם ידע את חווה אשתו" (בראשית ד, א) מתואר לראשונה קשר לשם הולדה. המילה "ידע" נושאת פרשנויות אפשריות שונות, ואף על פי כן היא זו שנבחרה לתאר יחסים מיניים בין איש לאישה.
יש עדות לכך שהעיסוק בנושאים טעונים רגשית, כגון מיניות האדם והגוף האנושי, נעשה מתוך צורך ורצון לשמור על לשון נקייה. כלומר, השימוש בשפה משמש כדרך לשמור על עולמו הרוחני וחווייתו הפנימית של האדם.
כאשר אדם דתי מגיע לטיפול, קיים קונפליקט מובנה בין הרצון להיות פתוח וחשוף לבין הצורך לשמור על ערכים המהווים חלק מזהותו. אדם דתי גדל לתוך עולם מושגים של צניעות ושל שפה הלכתית המגדירה את האסור והמותר. בתהליך הטיפולי, הוא בוחן את מעשיו לאור מושגים וערכים אלה.
לדוגמה, כשמטופל מתאר את מעשיו ואומד את מידת החטא, הוא עשוי לומר: "היא לא הייתה נידה", או "לא היה מכחול בשפופרת". שימוש זה בשפה מאפשר לו לספר לאיש הטיפול את מעשיו בפתיחות ומתוך חשיפה ורצון כנה בתהליך, תוך שמירה על השתייכות והזדהות עם המסגרת החינוכית, הסוציולוגית והדתית ממנה בא. כאילו השפה בה משתמש מאפשרת לו להישאר בבחינת "ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא".
יתכן כי כמו המטופלים הנ"ל, גם חז"ל, בדברם על נושאים אלה דרך השפה הפנימית ההלכתית והלשון הנקייה, מייחדים את עצמם ואת השיח היהודי-הלכתי כדיבור רך ועדין יותר, ולא גס-רוח כשאר העולם. מאידך, הם אינם נופלים להימנעות על רקע ניתוק רוחני.
בעולם המתחדש של לימוד תורה לנשים, שאני חלק ממנו, אישה שבאה ללמוד ופוגשת את הרחם כ"קבר" ואת "השיניים" כתיאור חלקים מהאיברים האינטימיים הנשיים, עשויה לחוש חוסר נוחות שלא יקבל מענה בלימוד המסורתי. זהו אתגר הדורש התייחסות רגישה ומאוזנת במרחב הלימוד הנשי המתחדש.
