רבן גמליאל, האבל על אשתו, מתרחץ בלילה שלאחר קבורתה בשל היותו איסטניס, כך על-פי עדותו שלו. וכך נקבעת ההלכה כי איסטניס—אדם מפונק (בלשון רש"י) או מי שמתייסר כשאינו רוחץ ואין הדבר עבורו לתענוג (כדעת בעלי התוספות)—מותר ברחיצה (ברכות ט"ז ע"ב). מי השילוח (לפרשת חיי שרה) מסביר כי זכה רבן גמליאל שנקבע ממעשיו להלכה "מחמת שהיה מבורר מאוד עד שהשי"ת שכן בכל מעשיו". כלומר, ההלכה מעוצבת לאור חוויתו הפנימית ללא הטלת דופי במחויבותו הדתית של רבן גמליאל. האם ייתכן כי כיום ישנם "איסטניסים" נוספים, אנשים מחויבים אשר נפגעים מהאופן שבו התעצבה ההלכה, מבלי שזכו, כרבן גמליאל, שמאפייניהם הייחודיים יילקחו בחשבון?
במהלך השנה השנייה ללימודי הלכה, עסקנו בדיני נידה. במקורם, לדיני נידה היו השלכות מעשיות רבות: קרבה למשכן ולמקדש, קורבנות, עיסוק בתרומות ועוד. מזה קרוב ל-2,000 שנה, הנפקא מינה היחידה היא קביעת מידת המרחק והקרבה המותרים בין איש לאשתו בתקופות חיים שונות. כלומר, המערכת ההלכתית שמגדירה כיום את דיני נידה אינה אלא מערכת המעצבת את הדינמיקה הזוגית של המחויבים לה. וכאן עולה השאלה: אם הלכות אבלות התעצבו באופן המותאם גם לאיסטניסים כרבן גמליאל, מדוע לא התעצבו גם דיני הנידה באופן שלוקח בחשבון גם את כאבם של מי שהריחוק הפיזי פוגע בהם עמוקות?
כשהיה בננו השלישי בן שנתיים, הוא ראה את העולם בזוגות. הוא שם לב לקשרים בין קופים בגן החיות, זיהה יחסים בין דמויות בספרי הילדים, ואפילו ראה אם ובן בפסלים אורבניים, כמו אלו שבכניסה לעמק הצבאים בירושלים. הוא חווה את המציאות דרך קשרים; עבורו, להיות בעולם פירושו להיות בקשר.
כבן, כך אמו. אני. תלמידת שנה שלישית בבית מדרש להלכה, פסיכולוגית קרוב ל-20 שנה, אם לחמישה. הדבר המעניין ביותר עבורי הם בני אדם, מערכות היחסים שבכוחם ליצור והמאבק האינסופי שלהם לחיות באופן הטוב ביותר האפשרי עבורם. הן כאדם פרטי והן כאשת מקצוע, אני תופסת קשר וחווה קשר כמשאב—כמרחב המגדל והמכאיב ביותר האפשרי. במילותיו של הפסיכולוג הנודע, ד"ר הארוויל הנדריקס: "אנחנו נולדים בקשר, נפצעים בקשר, ונרפאים בקשר".
זהו הבסיס לאופן שבו אני פוגשת את האנשים שמגיעים לקליניקה שלי לטיפול, וזה גם הבסיס לעבודת הדוקטורט שלי, שעסקה בקשר אחר, משמעותי לא פחות עבורי—הקשר עם האל. את הקשר עם האל כמרחב להתפתחות אישית ואמונית בחנתי על בסיס תיאוריית ההתקשרות (Attachment Theory) של ג'ון בולבי (Bowlby). במחקרי הראיתי, בין היתר, כיצד התקשרות בין-אישית מעצבת את מאפייני החוויה הדתית של האדם. באופן דומה ברצוני לטעון כי דפוסי התקשרות בתוך קשר זוגי מושפעים מתנאים סביבתיים וממסגרות נורמטיביות כמו הלכה. כאשר ההלכה מציבה מגבלות על הקרבה הפיזית, היא לא רק מעצבת הרגלים, אלא גם משפיעה על האופן שבו האדם חווה קרבה וביטחון רגשיים. האם הרחקות ממושכות, שהוכתבו בעבר מסיבות שונות, עדיין מתיישבות עם ההבנה המודרנית של חשיבות האינטימיות הרגשית והפיזית?
באופן ספציפי ברצוני לטעון כי המפעל החז"לי, שהרחיב את תחולת דיני הנידה וקבע הרחקות ממושכות ומחזוריות בין איש לאשתו, תוך נטילת מבע פיזי אוהב, תומך ומווסת ממערכת היחסים הקרובה והמשמעותית ביותר לה יכול אדם לזכות בימי חייו, פוגע במי שחווה את הקשר הזוגי כצורך קיומי בסיסי. עבור אנשים אלה, אפשר לטעון כי טוב היה לו ההלכה לא הייתה מתרחבת כפי שהתעצבה לאורך הדורות. הרי כפי שנכון היה שאדם גדול בתורה כרבן גמליאל יזכה גם להכרה בהבנת גופו ונפשו, כך ישנם כיום אנשים רגישים או מתייסרים, איסטניסים בני זמננו, שמבקשים שיכירו בהם ובבקיאותם בנפש האדם ובתהליכי התקשרות, הלכה למעשה.
