in memory of belda kaufman lindenbaum

פרשת חקת – ללמוד מהאבל של משה

אביגיל בארי הראל

אחד המאפיינים המפעימים ביותר של התנ”ך הוא האנושיות החשופה של גיבוריו. מול אלוהים הכל-יכול, גדולי האומה ומנהיגיה אינם מוצגים כדמויות מלאכיות ומורמות מעם, אלא כבני אדם בשר ודם, שההשתנות, הזקנה, האובדן וההיעדר הם מנת חלקם. אפילו משה רבנו, גדול הנביאים, נאלץ לפגוש את מגבלות האנושיות, את השינוי ואת המוות.

פרשת חוקת סובבת כולה סביב ציר של פרידה ומוות. היא נפתחת בהלכות הטהרה מטומאת מת באפר הפרה האדומה, וממשיכה בשני אובדנים אישיים ולאומיים שמשה רבנו פוגש בשנה הארבעים במדבר: מותה של מרים אחותו בקדש ומותו של אהרון אחיו בהור ההר. תגובתו למותם של אחיו שונה, ודרך השינוי הדרמטי שחל במשה בין האובדן הראשון לשני, אנו נחשפים למסע נפשי. מסע המתחיל בניסיון אנושי מוכר להישאר בשליטה מול הכאוס, ומתוך כך מביא לשבירה וענישה, ומסתיים, בקבלת הדין ומציאות רכה ומאפשרת.

מותה של מרים מגיע פתאום, ומיד איתו, כפי שמלמדת התוספתא, נסתלקה הבאר הפלאית שליוותה את העם וסיפקה להם מים בשנות המדבר. (תוספתא סוטה יא א). משה מוצא את עצמו בשבר כפול: אבל פרטי על אחותו, ומצוקה לאומית של עם שלם הצמא למים. המדרש הגדול חושף את עוצמת הדחק ומספר שמשה ואהרון ישבו והתאבלו באוהל בעוד העם צעק מבחוץ, עד שהקב”ה תובע ממשה לקום מהאבל: “בני מתים בצמא ואתם יושבין ומתאבלין על זקנה זו!” (מדרש הגדול, חוקת, עמוד שסא).

הפתאומיות הזו והצורך המיידי לנהל משבר בעיצומו של אבל, מביאים את משה לעמדה של נוקשות ועיוורון. בסיפור המפורסם, במקום לדבר אל הסלע, משה מדבר בכעס רב כלפי העם, ואת הסלע מכה במטהו פעמיים. הרמב”ן מגלה כי אותו הסלע שמשה מכה בו אינו אחר מאשר הבאר הפלאית שנגנזה אחרי מות מרים, בניסיון עצוב ועיקש לפתוח אותה מחדש. (פירוש רמב”ן במדבר כ, ח). האלשיך מוסיף עוד ותמה על התנהגות זו של משה, ומזכיר את הכלל מהגמרא: “בירא דשתית מיניה מיא – לא תשדי ביה קלא” (בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן). (אלשיך שמות פרק יז פסוק ה) כלומר שמשה מכה את מקור החיים שהיה לו ולעם בכל שנות המדבר. חטא הכאת הסלע מצטייר כאן כנובע מהאוטומט האנושי של חוסר האונים. כאשר השליטה נשמטת, הנטייה האנושית היא להתקשח, להפעיל כוח, ו”להכות” את המציאות הכאוטית. כמובן שמשה נענש על כך; אמנם עבור אדם רגיל מדובר בתגובה מובנת והגיונית, אך כמנהיג – כאן היא נפילתו.

לקראת האובדן השני, מותו של אהרון בהור ההר, משהו במשה משתנה. הפעם המציאות אינה מגיעה בהפתעה. ה’ מודיע לו מראש ודורש ממנו לקחת את אהרון וללוות אותו לקראת מותו. בנקודה זו, לא רק משה משתנה, אלא כביכול גם הנהגת ה’ משתנה מולו: אם במות מרים דרש ה’ קימה דחופה וקשוחה מן האבל, הרי שכאן הוא מעניק למשה את הזמן ואת המרחב להיפרד. ה’ דורש ממנו לעבור את כל שלבי הפרידה והאבל בלי לוותר על אף אחד מהם. הליווי המודרג הזה הוא עוד שלב שמשה עצמו עובר בדרך להשלמה עם מותו שלו. המדרש בילקוט שמעוני מתאר כיצד משה מוליך את אהרון ברכות, צעד אחר צעד, מתוך “דברים רכים ונאים”, עד שאהרון משלים עם קצו ומקבל עליו את מותו שלו (ילקוט שמעוני, חוקת, רמז תשסד). על ההר, משה מפשיט את אהרון מבגדי הכהן הגדול ומלביש בהם את אלעזר בנו. העברת התפקיד בחייו והליווי המסור של אחיו מאפשרים לאהרון למות במיתת נשיקה.

מה חולל את השינוי הזה? אחרי החטא של מי מריבה, נחתם גורלו של משה לא להיכנס לארץ. משה מבין שלא רק אחרים ימותו, אלא שגם ימיו שלו קצובים. הארעיות והמוות הפכו עבורו מידיעה כללית על אחרים, לידיעה פנימית, אינטימית וודאית. ככל שיהיה מנהיג גדול והכי קרוב לאלוהים שרק אפשר לבשר ודם, האנושיות, הטבע, ההשתנות והמוות הם גם מנת חלקו. דווקא מתוך קבלת הגזרה האישית הזו, משה מגיע להור ההר בעמדה של אמונה וענווה. כפי שרש”י מציין ברגישות על ציותו לבקשת אלוהים ללוות את אהרון במיתתו: “ויעש משה – אף על פי שהדבר קשה לו, לא עיכב”. קבלת הדין וההרפיה מתביעת השליטה אינן מובילות לאדישות מול המוות של אהרון. להפך, הן פותחות את הלב ומאפשרות מקום לרגש. העם לא פורץ בזעם או במלחמה אבודה נגד המציאות, הם אינם מתפללים עליו שיחיה או מנסים להאריך את חייו בכוח, אלא מסוגלים להתאבל עליו מעומק הלב “ויבכו את אהרן שלשלים יום כל בית ישראל”.

בסופו של דבר, המסע של משה מול האובדן מעמיד בפנינו שתי אפשרויות התמודדות, הרלוונטיות לא רק מול המוות, אלא מול כל טלטלה אישית, חברתית או פוליטית. הדרך הראשונה היא התקשחות – ניסיון עיקש לאחוז במציאות בכוח, “להכות” בה ולנסות לשלוט בכאוס. הדרך השנייה היא הרכות של “לא עיכב”. מתוך קבלת חלקיותו ואנושיותו, משה מתרכך מול מה שאינו יכול לשנות ומקבל את עמדתו מול האל ומול הגורל האנושי. משה מלמד אותנו שיעור עמוק על אפשור והסכמה, ומראה שלעיתים, במקום להילחם ולנסות לשלוט, הניצחון האמיתי של הנפש טמון ביכולת להרפות ולקבל את הדין בענווה.

More Articles